גשר צר

עם תום המסע גם הבלוג הזה הגיע לקיצו, אמשיך לפרסם בבלוג "גשר צר" בכתובת: י

http://gesher.blogspot.com/

אודות בלוג זה

הבלוג שלפניכם נכתב במהלך מסע בהודו, שהחל ב-23 בנובמבר 2006 והסתיים ב-13 ביוני 2007. פרסמתי בו לפחות פוסט אחד מכל מקום בו שהיתי לפחות לילה אחד, להוציא כמה לילות בהם ישנתי ברכבות או אוטובוסים ולמעט שנים או שלושה מקומות אליהם חזרתי שוב; בכמה מקומות אליהם אליהם חזרתי היתה משמעותית קצת יותר כתבתי פוסט עם הכותרת "ביקור חוזר" (ריויזיטז). כמו כן פירסמתי מדי פעם פוסטים קטנים ובהם מעט מאווירת הטיול, או מסרים שיועדו למביני דבר :)י

במבט לאחור אני יכול לומר עד כמה כתיבת הכתיבה עצמה השפיעה על הדרך בה חוויתי את הדברים: הידיעה כי אני מחויב לפרויקט הפירסום בבלוג גרמה לי לחשוב על כל מקום ומקום ולנסות ולהבין קצת יותר לעומק תופעות והתרחשויות שנקרו בדרכי, בשל הצורך לנסח חוויות, רגשות ותחושות באופן מילולי. גם התחושה "העיתונאית" והרצון לצרף לבלוג תמונות איכותיות כמה שיותר דרבנו אותי לעיתים לא להיות אדיש או פאסיבי. ובסופו של דבר, זו התשובה למי ששאל אותי אם לא הייתי מעדיף "להתנתק". המניע העיקרי לכתיבת הדברים, בשעות קטנות ובמקומות-אינטרנט זרים ומוזרים, היו הרצון והצורך לשתף. מעטים הדברים שעלו כאן לאויר: טקסטים רבים נשארו במחברת, אחרים פורסמו בבמות אחרות, ודברים רבים מאוד לא נכתבו כלל. לא תמצאו כאן, למשל, כמעט שום התייחסות לחיים הפרטיים שלי או של שותפי לדרך, למרות שבמהלך הטיול לעיתים קרובות מאפילים אלה על הודו שמסביב, צבעונית ואינטנסיבית ומרתקת ככל שתהיה. ולארץ הזו, על קסמיה וניגודיה, ריחותיה וטעמיה, העושר שטמון בה והעוני המכרסם בה, לה מוקדשים מעט הדברים הבאים המובאים להלן.

זהו טיבו של הטיול בהודו, ובעולם בכלל, שלעולם לא תספיק להקיף את הכל: יש דברים רבים כל כך לראות ולהספיק, ונקודות מבט רבות כל כך. מעט שבמעט, על קצה המזלג מ203 ימי מסע בתת-היבשת, מוגשים לפניכם. ֿ

י

תמונות

תמונות מהמסע ניתן לראות באתר: י
http://picasaweb.google.com/ramefrat

***
עדכון 27 ביוני - כל התמונות מחלקו הראשון של הטיול עלו לגלריה הנ"ל.
התמונות הבאות יעלו אט-אט לכתובת
http://picasaweb.google.com/ramayaana
***

עדכון אלבומי התמונות לוקח זמן רב, אנא היו סבלניים. בסופו של דבר יהיו כל התמונות אונליין.
בשל מגבלות אכסון, יתכן שיהיו כתובות אחרות לתמונות שיעלו בהמשך, קישורים יפורסמו פה.

י

מונסון

חשבתי שאתה בהודו,
אמרתי לו.
אני בהודו,
הוא אמר. וגם אתה עכשיו בהודו.
אתה לא מרגיש מוזר?

(אהוד בנאי).

הטיול נראה כמו חלום קצר שנחלם ולא השאיר עקבות, ובבית הכל כרגיל, כאילו נסעתי אתמול וחזרתי היום. זהו סוף המסע בהודו וגם סופו של הבלוג הזה, לינקים לתמונות ולאתרים נוספים יגיעו מאוד בקרוב. תודה לכל מי שליווה, כתב, הגיב או סתם קרא, תודה לכל השותפים המופלאים למסע הזה, ותודה לאל.
מי שמתכנן לנסוע להודו, או סתם רוצה להגיב על הדברים שנכתבו בדפים הקודמים, ולכל הצעה אטרקטיבית אחרת, אשמח לפניותיכם.

רם,
יוני 2007

מבט אחרון

מבט אחרון, רגע לפני הפרידה.

דלהי היא הודו. כל מלאי הניגודים מתמצים כאן במרחק כמה דקות הליכה: מהצעירים הלבושים במיטב מחלצותיהם היושבים בקופי דיי ומשוחחים באנגלית (בינם לבינם או בטלפון הסלולרי) אל סוחרי הרחוב בפהרגנג' היושבים יחפים בין פרות וסחי; כולם עסוקים בדת הנפוצה ביותר בהודו, הביזנסיזם, אבל עסוקים בה בערבון מוגבל. דלהי היא הכי הודו שיכול להיות, כי יש בה כל מה שהוא הודו (למעט חופי הים וההרים, אולי), והיא המקום המושלם להתחיל ולסיים בו מסע בהודו. בפעם הראשונה היא מאפשרת לחוות את הלם התרבות במיטבו, ובפגישה חוזרת היא עוטפת אותך במעין סיכום: כל שראית וחווית במסע הזה ושהשאיר בך משקעים כה עמוקים, שלל הניגודים המתמזגים למהות אחת, להוויה אחת, לאהבה אחת שהיא הודו, שהיא הטיול, שהיא המטייל; ים אינסופי של אפשרויות, אינספור חלומות שמתגשמים כולם, טובים ורעים כאחד.
(11/06/07)

***

כל הקסם של הודו ספוג בי, מתמצה בי באחת. על הטוב והרע שבה, על פלאיה ואסונותיה, על יופיה ועליבותה, על היותה, על אנושיותה הכה-ארצית ודמיונה הפורה, השמימי, על עתיקות ימיה ותרבותה ועל ההווה המודרני, התעשייתי, המסחרי, הממותג, המלוכלך, ועל העתיד שיבוא, על היאוש שאין בה כלל ועל התקווה, על מציאותה.
(10/06/07) י

***

Delhi, Delhi (Revisited)

דלהי מכה בך במלוא רשעותה וללא רחמים כשאתה יוצא מהמטוס; דלהי של הקיץ אינה דלהי של הסתיו, עכשיו חם ולח ומלוכלך כל כך. לפני שעה ועשרים דקות היית בלדאק, ארץ של פסגות מושלגות, שנשקפו אליך במלוא תפארת בריאתן מחלון המטוס, הרים מדבריים ונחלים ונהרות, תבליט גבעות מדבריות על חמוקיהן וזיזי הסלעים המשתברים בקצוות. נוף יפה עד ללא תיאור של מדבר גבוה וקר. י
אבל במישורים היום יום חם במיוחד, שמזכיר לי את היום מבשר הרעות בסרט "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי. במחנה הפליטים הטיבטי במג'נו-קה-טילה (המקום בו בחרתי להתאכסן, במסגרת האוירה הטיבטית של סוף המסע הזה) האויר עומד, לוהט, עוטף את כולך בשמיכה הבילה. אין מפלט, למעט אולי המסעדה הממוזגת של הגסט האוס או באינטרנט הממוזג, אבל גם המזגן העייף לא ממש מצליח לעמוד במשימה. ברחוב אנשים נוטפים, משיבים על עצמם רוח עם חתיכת עיתון, מנסים למצוא טיפת אויר אל מול המחנק בבתים פנימה, בהם גם המאוורר לא עובד בשל הפסקת החשמל. גברים טיבטים מגלגלים את החולצה מעל הבטן, חושפים כרס נוצצת אגלי זעה. אנשי הרים אלה, עם גנים המורגלים לקור, מצאו מפלט דווקא כאן בדלהי הקודחת מחום, המשוועת למונסונים שיגיעו ויביאו הקלה. י
(10/06/07) י
***

ועיתוני הבוקר מוסרים את המספרים: 49.5 מעלות צלסיוס נמדדו בבירה, ובחישוב עומס החום הלחות הגבוהה גורמת להרגיש כאילו 55 מעלות! אם להאמין לעיתון... בכל מקרה, ביום שאחרי עדיין ים מאוד אך מורגשת הקלה משמעותית, ואפשר להסתובב ברחוב, למרות שדברים אלה נכתבים בקפה "בריסטה" הממוזג היטב בקונט סירקוס. העיתונים גם מספרים שלפחות 59 מקומיים נפטרו בשל עקת החום שנחתה על צפון הודו, ו"הטיימס אוף אינדיאה" חושב כבר קדימה, על המונסונים שצריכים להציל את המצב: מלאכת ניקוז הביוב לא הושלמה עדיין, והעיתון מזהיר שגם השנה צפויה התנועה בדלהי לעצור לנוכח הצפות הדרכים במי המונסון שצפויים להצטבר בשלוליות ענק. י
(11/06/07) י

Diskit (Nubra Valley, Ladakh), Jammu & Kashmir

במסע בן שלושה וחצי ימים לעמק נוברה ("העמק הירוק") שברנו לפחות שני שיאים גיאוגרפיים חשובים, או בשפת העם "סימנו וי": ראשית, חצינו (פעמיים! הלוך וחזור) את קדרונג לה, מעבר ההרים לכלי רכב ממונעים הגבוה בעולם (לטענת ההודים; ויקיפדיה טוענת אחרת), ובקיצור, בגובה 5,359 מטרים מעל פני הים, כנראה שזה המקום הכי גבוה שאהיה בו אי פעם. בתמונה מצולמים מאחורי מה שלטענת ה"לונלי פלאנט" הם השירותים הציבוריים הכי גבוהים בעולם, שהיו נעולים ולכן נאלצנו להסתפק בשלג שמאחוריהם. י

ושנית, הגענו לפנאמיק, כפר קטן ונטול ייחוד אלמלא היתה זו הנקודה הצפונית ביותר אליה מורשים תיירים זרים להגיע בהודו. נקודת ציון צנועה, סמל קטן למסע בן אלפי קילומטרים שהולך ומגיע לקיצו, ובמהלכו הגענו מקנייקומרי לכאן. העמק עצמו יפייפה, נופי לדאק אינם מאכזבים ואינם משעממים אף לרגע. י

שיאו של הטיול היתה ללא ספק ההליכה מהכפר דיסקיט שבו התאכסנו לכפר היפה הונדר; במהלכה השתעשנו בדיונות החול (לצערי, על התמונות הטובות ביותר חל איסור פרסום); תפסנו טרמפ עם משאית צבאית; לחצנו את ידו של חייל צבא הודו שסיפר לנו על התקופה בה שירת בכח האו"ם בלבנון (והמתין בעמק לביקור של שר הביטחון ההודי שהגיע מעט אחרינו לאוהל מפואר שהוכן לו באמצע הדיונות); ומפגש קצר אך משמעותי עם עדר גמלים קטן, שריד כמעט נכחד לגמלים שהוליכו כאן בעבר את שיירות הקרוואנים צפונה, לכיוון דרך המשי. י

***

נכתב 10/06/07

Pangong Tso

אתם יכולים לקרוא על הפנגונג טסו, אגם מאורך שחלקו הגדול נמצא בשטח טיבט, ויכולים לראות את התמונות. אבל אף מצלמה בעולם לא יכולה לתפוס כמה יפה המקום הזה, ועד כמה היה לנו קר שם. י


***
ובדרך עברנו בצ'אנג לה, מעבר ההרים לכלי הרכב השלישי בגובהו בעולם (5,270), מקום מושלם למלחמת שלג קצרה, שכן אין די חמצן באויר כדי להשליך שלג אחד על השני לאורך זמן. י
***


***התמונות של האגם באדיבות רוני הצלמת המעולה. עוד תמונות בקרוב, באמת, שווה לחכות***י

Leh (Ladakh), Jammu & Kashmir

הודו נראית כה רחוקה מכאן. לדאק היא עולם אחר, יקום בפני עצמו, קרובה יותר לטיבט מאשר להודו, עם מראה כה מיוחד עד שנדמה לעיתים שאנחנו על הירח, או בכוכב כלשהו. זה מתחיל בנוף: בראשיתי, פראי, יבש, קר, משונן, אדמה שבורה ומחורצת, ,סלעים אדירים, ועל הפסגות שלג. וממשיך באנשים: אקזוטיים, חייכינים וחזקים; ילדים וזקנות, מוכרים בחנויות, נזירים בודהיסטים. כל לדאקי ראוי לצילום. י

הודו איננה כאן, ואולי היא כאן בהחבא, בין השורות, בנוכחות הצבאית האינטנסיבית ובלוחיות הרישוי המוכרות. הגיאוגרפיה הכופה בידוד יבשתי מהודו במשך שמונה חודשים בשנה; התרבות השונה: השפה הלדאקית, הדת הבודהיסטית, המוצא האתני והאוכל הטיבטי; והנוף השונה כל כך מזה של תת-היבשת הופכים את הטיול בלדאק לחלק נפרד במסע, טיול אחר. י

י

לה עצמה מחווירה אל מול הנוף שמסביב; עיר הבירה של חבל לדאק והבירה ההיסטורית של הממלכה הלדאקית היא לא יותר מעיירה קטנה ומאובקת. הגענו אליה כסנוניות ראשונות, תייירם ראשונים של תחילת עונת התיירות הקצרה שבין השלגים. בימים הראשונים אכן היה קר מאוד ומטיילים אחרים כמעט ולא נראו, חנויות רבות עדיין היו סגורות ותחושת אינטימיות נעימה עמדה באוויר. וכמו הצמחיה שנפתחת אחרי הקור הגדול של החורף פני הדברים משתנים במהירות מול עינינו, מדי יום העיר מתמלאת ונפתחת, וגם מזג האויר מתחיל להיראות כמו קיץ. י

***

נכתב 29/5/07, 30/05/07, 8/6/07

Kargil, Jammu & Kashmir

אין דברים כאלה. י

הדרך מקשמיר ללדאק עוצרת נשימה ביופיה. יצאנו לדרך בת 434 הק"מ מסרינגר, מטפסים בנוף הקשמירי הירוק לסונמארג, ומשם הנוף נעשה חד יותר; הדרך מתפתלת לאורך נהרות, גושי סלע עצומים מכוסים ירוק, מרבדים של ירוק וירוק על ההרים, כיפותיהם מושלגות, וקרח צבור במורדות, נוטף מים; ושם במבט חטוף מחלון הג'יפ אני רואה את הנוף היפה ביותר שראיתי מעודי. והגענו למעבר ההרים (פאס) זוג'י לה בגובה 3,505 מטר מעל פני הים, נקודת הגבול הגיאוגרפית בין קשמיר ללדאק, ובקור של מינוס חמש מעלות שתינו את אחת מכוסות הצ'אי הטובות. מכאן הירוק מפנה מקומו למדבר הגבוה, ופנים לדאקיים מופיעים בחלון, שונים כל כך מהמוסלמים של העמקים הירוקים שהשארנו מאחור. הדרך ארוכה ומתפתלת, ואנו עוצרים בדראס להפסקת תה וממתקי קוקוס, והמקומיים מספרים את מה שכבר קראנו: דראס היא מקום הישוב השני הקר ביותר בעולם (הראשון נמצא בסיביר) עם טמפרטורות שמגיעות בשיא החורף למינוס 60 מעלות, לפי דבריהם. י
הדרך ממשיכה בנופים מדבריים, ובהמשך חיכתה לנו חניית לילה בקרגיל; ובניגוד גמור לנופים המופלאים התגלתה העיריה כאפורה, קרה ומלאה באנשים חסרי סבלנות לתיירים עייפים שכמונו. השתכנו באכסניה זולה אשר בחדר הכניסה אליה רבצו-ישנו במיטות שדה צפופות מקומיים אשר נחשדו מיד כנהגי משאיות. ביקשנו מים חמים למקלחת (הוט בקט בעברית) וקיבלנו פלטה חשמלית ועליה דלי מתכת מלא מים, שחוברו בחוטי חשמל חשופים ונטולי תקע לחוטי חשמל חשופים ונטולי שקע שבלטו מקיר החדר, תוך יצירת ניצוצות לא-בטיחותיים בעליל. חרדים, ביקשנו מהג'י שיסלק לאלתר את המפגע והלכנו לישון. י

לקראת ארבע בבוקר החל המואזין לקרוא ממש ליד חלוננו, חודר אל תוך חלומותינו בקול צלול וחם, ושותפו החרה-החזיק אחריו בקול עמוק וצרוד, יוצרים מקהלה שמימית-מוסלמית של שניים. קרגיל, גיאוגרפית בלדאק אבל על הגבול הדמוגרפי שבין הבודהיזם לאסלאם, קרובה לקו השליטה של פקיסטן והיתה עד לא מזמן שדה קרב בין שתי המדינות, כשהפקיסטנים נהגו להפגיז שיירות צבא שנעו על הדרך שבה נסענו; ובה המשכנו גם למחרת, המומים מיפי נופי המדבר שנגלו לחלונינו. נסו לדמיין את הרי אילת, רק עצומים פי כמה ומכוסים שכבה לבנה של קרח על הכיפות. שיכורים מהיופי המופלא הזה, הגענו אחר הצהריים ללה, בירת חבל לדאק. י

***

נכתב 30/5/07, 4/06/07

Srinagar, Jammu & Kashmir

סופה בקשמיר

יום שישי בערב. טרחנו על ארוחת שבת שתוגש בקרוב לשולחן, ובעוד אנו עורכים אותו בחגיגיות על מרפסת בית הסירה שלנו, צופים בשקיעה על אגם דאל, אמר אחד מאיתנו לשני: "תראה את הברקים שם, מעל ההרים". וחברו ענה לו: "אם תהיה עכשיו סופת ברקים, יהיה זה אחד הדברים היפים". והרוח החלה לנשוב. י
השולחן כבר ערוך, הבנות במטבח מסיימות להכין את הארוחה, והרוח מתגברת לפתע. "אולי כדאי שנאכל בפנים", אומר אחד מאיתנו, ואנו נושאים את השולחן הערוך לחדר המגורים, ובמהרה סוגרים את הדלת. "אכן, סופה מגיעה". ומתחילה היסטריה. אם המשפחה המארחת אותנו, נרגשת, קוראת לבעלה ולבניה בקול גבוה, מפוחד: הם בביתם שעל החוף, מרחק דקה וחצי שייט בסירתם הקטנה (שיקארה) אל בית הסירה שלנו, שמתחיל להתנודד עם הרוח. השיקארה מגיעה ועליה האב ושלושת הבנים, האחות נשארה להשגיח על הבית כנראה, ומיד מתחילים במאמצים להחזיר את היציבות: הקורות התומכות את הסירה מהצדדים זזו ממקומן. והגשם מתחיל, והרוח מכה, והחושך כבר מוחלט, ואנו עמודים ליד האחים ומאירים בפנסי הראש שלנו, מנסים להביא תועלת במאמץ שנראה כאילו לקוח מסרטי הפלגות; הרוח מכה בספינה הרעועה, המחשבת לטבוע... י
כמובן שאין שום סכנה ממשית. אנחנו רגועים לחלוטין, משועשעים מהמצב, אך המשפחה הקשמירית בשלהם: צעקות רמות, צרודות, של גברים שקיבלו בירושה מאימם קול גבוה והיסטרי. קורות התמיכה מסרבות להכנס למקום, הסירה מתנדנדנת מצד לצד, והם חוששים שתנוע ממקום עגינתה הנצחי ותתנגש בסירות אחרות, חוששים מנזק לרכוש, והרי זה כל רכושם. הבנות כבר בחדר המגורים, מרגיעות את האם הנפחדת, האוכל מתקרר על השולחן. אנח נכסים פנימה ומצטרפים אליהן, מחליפים את בגדינו הרטובים בבגדים יבשים, אבל לא נאכל בשעה שמארחינו נאבקים בחוץ באיתני הטבע. כשהגשם גובר והרוח נחלשת הם נכנסים לבסוף פנימה, מתעטפים בשמיכות, והאב עלי מספר לנו שבכל חייו על האגם הוא לא ראה מזג אויר שכזה, סופה שכזו. ישבנו לאכול את ארוחת שישי לאור נרות (החשמל נעלם כמובן עם תחילת הסופה), והלכנו לישון נרגשים כשהגשם מקיש על גג הפח של בית הסירה שלנו. ולמחרת מספרים לנו על חומרת הנזק, עשרות סירות על האגם שנפגעו, ועל שמונה עשר תיירים הודים שנהרגו באגם (שמועה שאין לה סימוכין בדיווחים הרשמיים). ולמרות הצער על כך, אנחנו שמחים על קבלת הפנים המיוחדת שהכינה לנו קשמיר בבואנו, כאילו במיוחד בשבילנו. י

***

עמק קשמיר: בתי סירה על אגם דאל, הרים נישאים מסביב, פסגות מושלגות נושקות לעננים במרחק. קולות מואזין, פרחים בשלל צבעים, מולדתם של הזעפרן - התבלין היקר מזהב - ושל צמר הפשמינה הנדיר והיוקרתי, ושל שאר חפצי נוי ואמנות הנמכרים לתיירים המעטים מדי. מעטים, כי הפחד מדיר את רגליהם של רבים מהמקום היפה הזה, שיש אומרים שהוא היפה בעולם: על הכביש המוביל לעמק מדרום, בין מוכרי הדובדבנים והתותים, יש שלט: "ברוכים הבאים לעמק קשמיר, גן עדן עלי אדמות". אז אולי המיתוס כדרכם של מיתוסים מעט מוגזם, אבל בחלט היה שווה לנסוע עד לכאן ולהיווכח שוב שלשלווה על המים ולאזהרות המאיימות באתר המטה ללוחמה בטרור (שאגב, לא מזהיר מנסיעה למקומות אחרים בתחומי הודו שנחשבים למסוכנים יותר) אין תמיד קשר ממשי במציאות. י

***

נכתב 24/5/07

Amritsar, Punjab

מסענו לחבל קשמיר, אזור המריבה בין שתי המעצמות הגרעיניות הודו ופקיסטן, מתחיל בבוקר אפור גשום של גלישה מהרי ההימאליה לכיוון הפאנג'אב, בהסתבכות קצרה בכניסה לפתנקוט הזכורה לטוב (...) ובנסיעת לוקאל לאמריצר, בקרבת הגבול שנולד בשנת 1947 בין הרוב המוסלמי שמצפון לו לרוב ההינדי שמדרום. הארכנו את הדרך בשל שתי אטרקציות - מקדש הזהב בלב העיר, המקום המקודש ביותר לדת הסיקים, ובשל טקס חילופי המשמרות המסורתי על גבול הודו פקיסטן. היה חם. כלומר, מזג האויר היה חם. אחרי הבוקר הגשום על ההרים, התמודדנו עם חום מבעית, שבעומס התנועה והזיהום של אמריצר הפך לאתגר אמיתי. י

***

במעבר הגבול

אוחז בגדלון פלסטיק קטון
בצבעי ירוק לבן וכרכום
אינאיאה איי לאב יו אינדיאה
את מקיפה אותי מכל עבר
כאן על גבול פקיסטן
הגבול בין התיכון לרחוק
בין הבשר לצמח
בין הקדוש לטהור
על ספסלי בטון בוערים בשמש
המדבר

הללו את הודו! יאללה נז**ן את פקיסטן! להריע למצעד צבאי כאילו היה זה משחק כדורגל, הזוי יותר מכל דמיון. דוברי טאמיל ומלאיאלאם ופנג'בי והינדי ומי יודע אילו עוד שפות מדברים אצלינו. הריעו. מעברו השני של מעבר הגבול, על הטריבונה שממול, האוהדים הפקסיטנים. מרחוק אנו מזהים נשים ברעלות בצד אחד, וציבור קטן של גברים בצד השני, וכשהם מריעים הקהל ההודי העצום מגיב בקריאות "הידוסטאני! זינדוואני! בההרט מעעתקי - יא!" או משהו כזה, בהנחייתו של מנחה דמוי עודד מנשה. הללו את הודו. אמנם אנחנו לוזרים בקריקט, אבל לפחות החיילים שלנו צועדים בסך יותר יפה מחייליכם. וגם המדים שלהם יותר מפוארים. ובכלל. י


***
מקדש הזהב: שיעור באמנות יצירת המקדשים. איך עוטפים שיש בזהב על בריכה ויוצרים תוצאה שאין בה טיפת צעקנות והתייפיפות; רק עדינות, פשטות, רוך ועצמה רוחנית-דתית בלתי מתפשרת. בקווים עדינים, נקיים, בצריחים גבוהים אך לא צורמים, בהיכל זהב כל כך מואר שעדשת המצלמה מסתנוורת בתנאי צילום הלילה. י
חכמי דת יושבים בפינותיהם, בדממה עמוקה, מול טקסטים עתיקים. זקנם מפואר, טורבנם מוקפד, נוכחותם הוד ויראת כבוד. יש כאן פולחן כמו-הינדי, אך ללא פסל או תמונה; ארכיטקטורה כמו-מוסלמית; וקבלת פנים מחממת לב לאורחים שכמונו. הסיקים, רק 2% מאוכלוסית הודו אך בעלי השפעה יחסית רבה הרבה יותר על חיי הכלכלה, החברה והמדינה, מקבלים אותנו במאור פנים. הם בולטים בכל מקום: מזוקנים וחבושים בטורבן המאפיין, לרוב גבוהים יותר, כיאה לעם של לוחמים. הפאנג'אב, שחלקו הצפוני נשאר בפקיסטן, הוא ביתם. דתם הייחודית היא מהצעירות יותר בהודו, ואפשר לקרוא עליה עוד כאן. י
***

עייפים ומיוזעים, אך מרוצים, עלינו על רכבת לילה לג'אמו. י

***
נכתב 16/5/07, 24/5/07

Dharamsala, Himachal Pradesh

באימייל ששלחה מטיבט, כתבה יונת: "התובנה החשובה ביותר שלי מהטיול הזה היא שטיבט איננה כאן. היא כנראה בהודו או בנפאל, אבל לא כאן, תודות לסינים שהרסו את תרבותם ודתם של הטיבטים". י

טיבט נמצאת כאן, בדרמסלה (ולמעשה במקלאוד גאנג', "דרמסלה עילית"; דרמסלה תחתית היא עיר הודית לכל דבר, ומעל מקלאוד גאנג' ישנם שני כפרים, באגסו ודרמקוט, המשמשים כמושבות ישראליות בעונה זו), המכונה גם להאסה הקטנה, ולעיננו התמימות הגלות נראית נוחה. אלפי פליטים טיבטים גרים פה (אחד מהם סיפר לי בשיחת רחוב שהוא "עולה חדש" כי הגיע לפני ארבע עשרה שנים בלבד) והמפורסם שבהם הוא המנהיג הרוחני והמדיני טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14, העומד בראש ממשלת טיבט בגלות. לביוגרפיה של גיאטסו קוראים "חירות בגלות", והחירות מקורה לא בהכנסת האורחים שהעניקה הודו לשכנים הנמלטים מצפון, אלא בבודהיזם הטיבטי, דת שמבטיחה שחרור מייסורי העולם הזה. לא אוכל לכתוב הרבה על הדת המסקרנת הזו כי אינני יודע עליה מספיק (למעט העובדה הברורה שמדובר בדת, ממוסדת ופולחנית, ושתורתו של הבודהה היא חלק ממנה למרות שאנו נוטים לחשוב שהבודהיזם אינו דת), אך למטייל בסמטאות דרמסלה בולטים לעין הנזירים: לבושים בגלימות אדום-בורדו עמוק, בשיער מגולח וחיוך ירחי, ממוללים באצבעותיהם "מאלות" (מחרוזות תפילה), מתרגלים בחצר המנזר את השיעור היומי תוך מחיאת כף יד בודדה (מכה אחת, לא יד אחת) מדי כמה משפטים, משתטחים שוב ושוב על רצפת השיש הקרה בריטואל שנראה נצחי ומעייף, יושבים לתפילה במקדש כשהם יושבים בשורות מסודרות, המורים יושבים גבוה יותר (גובה הכיסא מסמל את המיקום בהיררכיה), שרים את מזמוריהם שנשמעים כמו הצ'אנטים ההינדים ולאזני גם קצת כמו תפילה יהודית, ואולי כל התפילות נשמעות דומה במקצת. י

אך החירות שמעניקה להם הרוח מלווה במאבק בכיבוש, מאבק עיקש אך לא אלים עד תמיהה בעינינו המורגלות ברוב דם שפוך במסגרת מאבקים לאומיים. בשנת 1950, כשנה לאחר שהוקמה, פלשה הרפובליקה העממית של סין לטיבט, חבל ארץ עצום בגודלו (כשני שליש מגודלה של הודו) שמעולם לא היה חלק מסין, ומאז מנצלת המעצמה הכובשת את כל עצמתה כדי להכחיד את טיבט העצמאית. לדיכוי עצמו (הערכות מסויימות מדברות על כ1.2 מליון טיבטים שקיפחו את חייהם) ולפגיעה ההעמוקה בזכויות האדם (אסירים פוליטיים ללא משפט, מאה אלף פליטים, ועוד) מצטרפת הכחדה שיטתית של התרבות הטיבטית: הרס של כ-6,000 מנזרים, הכחדת השפה הטבטית, ועוד ועוד דוגמאות מצמררות. י
כמה עצמה יש בבחירה של הטיבטים להמנע ממאבק אלים, ולמרות אכזריותו של הכובש, לחוש כלפיו חמלה. כמה עצוב שסיכוייו של המאבק הלא-אלים לשאת פירות קלושים כל כך. י
בקיץ 2008 תיערך בביג'ין אולימפיאדה, אירוע רב חשיבות סמלית בסוגיית התקרבותה של סין לשאר העולם ובתהליך הפיכתה למעצמת על. האם תישמע במהלך המשחקים האולימפיים זעקתם של הטיבטים? והיש סיכוי שמאבק צנוע וכה-אנושי זה להשבת מעט משאבד להם יגבר על עצמה כחנית ואינטרסים כלכליים? י
ואיפה אנחנו בסיפור הזה? י
י
בתמונה שצולמה במוזיאון במקלאוד גאנג', צילום של אב ובתו הנמלטים מטיבט דרך מעבר הרים.י
***
נכתב 25/5/07

סקס, סמים וחווה אלברשטיין

לכל ההורים המודאגים, מבחן אמריקאי קצר:י

י

נחשו מה עושים הילדים שלכם בהודו בשעות הפנאי: י

א. עושים המון סמים

ב. עסוקים בפעילות מינית

ג. שרים שירים של חווה אלברשטיין בציבור

ד. כל התשובות נכונות

י

רמז מופיע בווידאו המצורף: י

Evening in Bhagsu
Video sent by ramayaana

אנא כתבו תשובותכם בתגובה, בין הפותרים נכונה יוגרל פרס. י

שיר לנווד

שיר לנווד

לך לאן שתישא אותך הרוח,
שב על כנפיה זקוף,
לך עד שרגליך יהפכו קלילות,
עד שלא תרגיש עוד באדמה תחתיך.
לך,
התמסר לאויר טוב,
מיטיב,
מעט האוצרות בידיך,
צרורים, ניצנים ניצנים.

(קרן סוודיש)

***
עוד שירים יפים של קרן: י
http://stage.co.il/Authors/SwedishKeren

Pathankot, Punjab

הכותרת מטעה: אין בכוונתי לכתוב מאומה על פתנקוט, שאינה יותר מעיר בינונית בפנג'ב בה ביליתי חצי לילה בחדר מלוכלך ושורץ מקקים, ואין בה דבר מעניין, אולי פרט למצבור גדול של מחנות צבא הודו המספקים לעיר את מרבית פרנסתה ומזכירים לעובר האורח שהגבול עם פקיסטן אינו רחוק. וגם הגבול של פנג'ב עם ג'אמו וקשמיר ועם הימאצ'ל פרדש אינו רחוק: פתנקוט אינה אלא צומת דרכים, תחנת מעבר, מקלט-לילה למי שהרכבת שלו הגיעה בשעת לילה מאוחרת; והשכם למחרת ימשיך בדרכו באוטובוס שחוצה ביציאה מפתנקוט את נהר הצ'אקי (אחרי הגשר שלט: ברוכים הבאים להימצ'אל פרדש!) ומתחיל בעליה איטית על שיפולי ההימאליה ההודית. י

כן, לפעמים גם אם אינך מאחר את הרכבת, הרכבת מאחרת אותך: רצית להגיע לדרמסלה בזמן מסוים, וידעת שהרכבת אולי תאחר, הרכבות בהודו כמעט תמיד מאחרות כדי שעתיים-שלוש ולקחת את זה בחשבון כשתיכננת את המסע. אבל מי מתכנן שאחרי עשר שעות באוטובוס לילה ארוך ומתיש מקטמנדו לגבול בין נפאל והודו (שמחה רבה! וולקאם טו אינדיאה, וולקאם בק) ועוד נסיעה של שלוש שעות בג'יפ צפוף לתחנת הרכבת בגורקפור, תגיע לשם ותגלה כי מועד יציאתה לדרך של הרכבת שלך מעוכב בארבע שעות שהופכות לחמש וחצי על הלוח האלקטרוני ולשש בפועל. ומי מתכנן שתוך כדי הנסיעה תצבור הרכבת איחור מייאש של 14 שעות, ותגיע לפתנקוט באחת בלילה במקום בעשרים לאחת-עשרה בצהריים? והאוטובוס הבא העולה אל ההרים יצא רק בבוקר, והמלון היחיד שמסכים לפתוח בשעה זו את שעריו אינו ראוי לשם מלון... ובכן, צריך להיות מוכן לכל דבר כשאתה בדרכים בהודו, ידעת זאת תמיד אבל לרגע שכחת, והנה הצטרפו הנסיבות לכדי שיעור שיזכיר לך. ובפעם הבאה תצא יום-יומיים קודם לדרך... י

***

אבל כל זאת לא מרתיע אותי ולו לרגע מאהבתי לנסיעה ברכבת. במידה רבה זו הודו, וגם מי שלא יסכים לזאת יסכים שכמעט תמיד עדיפה נסיעה בקרון הרכבת מנסיעה באוטובוס: לא סתם מכונים האוטובוסים המקומיים בפינו "לוקאל", באמת לא-קל לנסוע בהם; וגם אלה המכונים "טוריסט" כלומר הם יקרים יותר ואולי נוחים יותר במקצת, עדיין לא משתווים למידת הנוחות של רכבת בנסיעות ארוכות. בעיני עדיפה נסיעה של 20 שעות ברכבת מנסיעה של 10 שעות באוטובוס. י

הרכבת ההודית היא הודו: חברת הרכבות ההודית היא חברה ממשלתית הנחשבת למעסיק הגדול בעולם עם 1.6 מליון עובדים (!), ומסיעה שישה מילארד נוסעים (כמספר תושבי כדור הארץ) ו-750 מיליון טון משא בשנה על-פני 63,140 ק"מ מסילות (למי שרוצה לקרוא - עוד נתונים משעשעים כגון אלה), מורשת איתנה שהשאירו הבריטים. ובנסיעה ברכבת נחשף הנוף האנושי של הודו על שכבותיו, וממחלקה למחלקה משתנה הנוף; ורק לאחרונה עלה בדעתי כי מחלקות השינה ברכבת מקבילות לאבות-הקאסטות, המעמדות בחברה ההודית המסורתית: י

המחלקה הראשונה (איסי1) מקבילה למעמד הברהמנים - הכוהנים המשכילים, שתמיד היו המעמד העשיר ביותר ושיגשגו בכך אף יותר משהגיעו הבריטים ואימצו אותם כמוציאים לפועל של שלטונם. מעולם לא ביקרתי אפילו במחלקה זו; לרוב זול יותר לטוס מאשר לקנות כרטיס למחלקה זו. י

במחלקה השניה (איסי2) המקבילה למעמד הקשטריאס, אנשי הממשל והצבא, אפשר לפגוש משפחות מהמעמד הגבוה, הנוסעות בנוחות בתאי שינה מרופדים ומוגפי וילונות. י

במחלקה השלישית (איסי3) המקבילה למעמד הווישיאס - החקלאים והסוחרים - אפשר לפגוש צעירים הודים לבושים באופנה מערבית ומעבירים את הנסיעה תוך התעסקות עם דגמים מתקדמים של טלפונים ניידים מתוצרת נוקיה; בנסיעה לפתנקוט ביקשתי מאחד מהם לצלצל לדרמסלה ולהודיע שלא אגיע בזמן, ובשיחה שהתפתחה בינינו אחר-כך הוא התגלה כשחקן הנבחרת הלאומית של הודו בהוקי-דשא. י

במחלקת השינה הלא-ממוזגת (סליפר) , המקבילה למעמד השודראס - המשרתים - אפשר לפגוש את מעמד הביניים של הודו, אם יש דבר כזה: אנשי עמל, משפחות גדולות הנוסעת יחד, שוטרים, חיילים, הנוסעים יחד בקרונות הרועשים ופרוצים לרוח על דרגשים מרופדים-בקושי. י

והמחלקה האחרונה, שלמעשה אינה מחלקת שינה אבל אנשים ישנים בה (מכונה בפינו ג'נרל), מקבילה למעמד הטמאים - בני-בלי-כת האסורים במגע - שם נוסעים ההודים בהמוניהם דחוסים זה לצד זה ארבעה-חמישה על ספסל עץ אחד; מעטים התיירים הנוסעים במחלקה זו, בוודאי לא נסיעות ארוכות, ואלה שכן עושים את זה מספרים לאחר מכן לכל מי שמוכן לשמוע על החוויה. י

כמובן, שאין הרבה קרונות מהמחלקות הממוזגות ברכבת; כבכול מקום אחר בעולם השלישי, בעלי האמצעים הם מעטים, וחסרי האמצעים רבים מספור. אבל זוהי הודו, על המגוון העצום שבה, ואין כנסיעה ברכבת כדי לקשור שיחה עם שכניך לספסל וללמוד מהם על חייהם, או לכל הפחות, מנין באו ולאן הם נוסעים: לחתונה או לוויה, לביקור קרובים או למשימה בענייני עבודה. י

***

כמובן, שההקבלה למערכת הקאסטות המעמדית היא רעיון תיאורטי בלבד, ולא בהכרח תתגלה כקשורה למציאות. ובכלל, קשה למטייל הלא-מודע בהודו של היום לזהות סימנים של השיטה, שמאז הקמתה של הודו המודרנית נעשו מאמצים רבים כל-כך להעבירה מן העולם. אבל הקאסטות עדיין כאן: לא קל להבחין בהן, ואולי יש הקלות בהפרדה הנוקשה שהיתה נהוגה ביניהן, אבל החברה ההודית עדיין אוחזת בשורשים ובמורשת שלה, ועצמתה של התרבות המודרנית מכרסמת בהן כאן לאט יותר מבמקומות אחרים בעולם. י


***
4/5/07 - עריכה

Oh, Sister

Oh, sister, when I come to lie in your arms
You should not treat me like a stranger
Our Father would not like the way that you act
And you must realize the danger

Oh, sister, am I not a brother to you
And one deserving of affection
And is our purpose not the same on this earth
To love and follow his direction

We grew up together
From the cradle to the grave
We died and were reborn
And then mysteriously saved

Oh, sister, when I come to knock on your door
Don't turn away, you'll create sorrow
Time is an ocean but it ends at the shore
You may not see me tomorrow

(Bob Dylan)

Pokhara, Nepal

הרי ההימאליה: המון אדמה שעלתה ממעמקים עם התנגשות תת היבשת ההודית באסיה, נמחצת מלמטה וממריאה לשחקים, גג העולם. ומיד עם עליתה באו המים מלמעלה וחתכו בסלעים בכח ובהתמדה, יוצרים את הנוף הפראי, מצמיחים את הירוק הזה, זורמים בנהרות, בנחלים, במפלים, בלא הפסק. נפאל בנויה על הרים ונהרות: הכבישים מתפתלים בוואדיות, מים זורמים כל הזמן למטה, גשרים ועוד גשרים מעליהם, לרכבים ולאנשים, מתוחים או בנויים מעל המים הזורמים. "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים". י

י

דחוסה בין הודו וסין, שתי המדינות המאוכלסות בעולם, נפאל הקטנה ("רק" 27 מיליון איש) היא בעצמה התנגשות היבשות. תערובת מוזרה בין תרבות שקרובה ברוחה לעמק ההינדוס שמתחת להרים, ממנו הגיע ההינדואיזם והשפה הנפאלית הקרובה להינדי, הנסיעה בצד שמאל של הכביש וכלי רכב וממתקים מתוצרת הודו; לבין מה שמסמלת הרמה הטיבטית שמצפון: טיבט הכבושה (ופליטים טיבטים רבים משפיעים גם הם על הנוף האנושי והתרבותי של נפאל) והגבול עם סין. בשונה מהודו, נפאל היא חלק מ"המזרח", במראה ובאווירה. ולפתע פוגשים מטיילים שבאו מסין (וגם מקמבודיה, לאוס, תאילנד, בורמה, הפיליפינים וכו'...) ומספרים סיפורים על המסע שלהם, ואנחנו מספרים בשבחה של הודו, ונקודת המפגש של הודו עם אסיה הופכת מוחשית עוד יותר. י

י

ויש את הגעגוע להודו, שרבים מעידים עליו: למרות היופי והייחודיות של נפאל, למרות שגם פה יש פרות ברחוב ואוכל הודי וילדים רעבים ברחוב ועוד אלף ואחת נקודות השקה, עדיין חסר בעיני הקסם הייחודי כל כך שיש בכל פינת רחוב מזוהמת בהודו. מן הסתם הכל בראש, הרי לא מדובר בעובדות אובייקטיביות אלא בקסם שלא ניתן להגדירו במילים, אבל מעבר הגבול מאפשר את נקודת המבט הזאת על הטיול בהודו, תחושה שאפשר להבין רק כשמסתכלים מבחוץ. י

***

קרדיט: התמונה של נהר הקאלי גנטאקי צולמה בידי רוני

Langtang Valley Trek, Nepal

עמק הלנגטנג שוכן מצפון לקטמנדו, בשמורת טבע הפרוסה למרגלות הלנגטנ לירונג, פסגה המתנשאת לגובה 7,227 מטר מעל פני הים - לא מאוד גבוה במונחי רכס ההימאליה, הכולל מאה פסגות נפרדות העוברות את הגובה הזה. מצורפות כמה תמונות שצילמתי במהלך שבוע של הליכה בשבילי העמק. י

Kathmandu, Nepal

גלויה מקטמנדו

- what to do?

- go to khatmandu...

(פתגם עממי)

י

בתים מלבנים אדומות, אנשים נמוכים, תקרות נמוכות עד שאי אפשר להזדקף בחדר, צעירים עם חולצות של אייסי/דיסי ואמינם, צעירות באיפור וג'ינס הדוק, חנויות ציוד לטרקים, מקדשים בודהיסטים, פנים אסיאתיות, מקדשים הינדים, להקות רוק מקומיות מנגנות גירסאות כיסוי למיטב להיטי הרוק, בירה טובורג מתוצרת מקומית, וויסקי מתוצרת חוץ, חנויות בדים, חנויות מזכרות לתיירים, חנויות ספרים, מפות של טרקים, תמונות של הרי ההימאליה, שבוע וחצי בקטמנדו בלי לצאת ממרכז העיר, רחובות סואנים ביום, רחובות אפלים וריקים בלילה, לישון בפריק סטריט - רחוב ההיפים שנשאר תקוע בשנות ה-70, נסיעות קשות בריקשת אופניים, רחמים על הנהגים, מסעדות רבות מספור בטאמל, עוד לבנים אדומות, הפעם בערימה לצד הכביש, אופנועים מתוצרת הודו מצפצפים מאחוריך, שני בקרים ואחה"צ אחד בשגרירות הודו בתור לוויזה, 1.6 רופי נפאלי ל1 רופי אינדיאני, תיירים אירופאים לבנבנים במכנס טרקים קצר, סוכנות טיולים "סוויסה" בהנהלת נפאלי שדומה לבדרן הישראלי, ילדים מחייכים ממרפסות, ילדים ישנים על קרטונים ברחוב, סופרמרקט מלא בממתקים, ספרות מוזרות על שטרות הכסף, מחר ראש השנה בנפאל הרחוקה. י

י

*****

י

הערת המערכת: עקב יציאה לטיול רגלי קצר בהרי ההימאליה לא יתעדכן הבלוג בימים הקרובים. הרבה אהבה לכולם :) י

אטליז בהופעה

אטליז, להקה משובחת ואהובה, יופיעו ביום רביעי הקרוב, ה-18 באפריל, בלבונטין 7 בתל אביב. לכו לחגוג

Varanasi, Uttar Pradesh

הם קוראים לה בנארס, לעיר הזו, שבסמטאותיה העתיקות הלכתי הלוך ושוב בשבועיים האחרונים. מריח את הבשר החרוך באוויר, מדלג בין צואת פרות לכלבים ישנים באמצע היום כמו היו מתים, מעליהם נוסעים אופנועים ועגלות ובני אדם מדלגים, כמוני; אחד בהמון, תיירים מכל העולם ומקומיים שנולדו פה וימותו פה, ואולי מזלם טוב משל האחרים כי מי שמת פה בעיר העתיקה, במתחם שבין הרחוב הראשי לגנגה, עולה ישר לגן עדן. בלי דאגות בלי חשבון נפש בלי משא ומתן, יותר קל מלארגן שלושה שידוכים מוצלחים: רק למות, ואתה בגן עדן. י
והמוות הוא חלק מהחיים פה, בשעות אחר הצהריים כשמתחיל להתקרר אפשר לשבת על הגת מעל הגנגה הזורמת באיטיות - וכמו כדי לבלבל בכוונה היא זורמת כאן צפונה דווקא - ולהתבונן במדורות הבוערות על שפת המים, בתוכן שרידי גופות אדם וריח בשר חרוך נישא עם הרוח. חוויה רוחנית ממש. על החיים ועל המוות. ואתה עומד וצופה, לא מבחין בין משפחת הנפטר לשאר עוברי אורח, איש לא מזיל דמעה, כולם עומדים וצופים כמוך. אחדים עומדים קרוב, מערבבים את עפר המדורה, יודעים שיום יבוא וגם את גופם יערבבו עם כמה עצים בוערים וישפכו לבסוף למי הנהר; הנהר שהוא אלה, גנגה, הזורמת אל הארץ על שערותיו של האל שיווה; והכתובת על הקיר: "הגנגה היא קו-החיים של התרבות ההודית". י
והגנגה גם אחד הנהרות המזוהמים ביותר העולם, כשלאפר נוספים ביוב ופסולת תעשייתית והשם ישמור, אללה יוסתור, השד-יודע-מה-עוד, מחק את המיותר. הטינופת היא חלק מבנארס כמו גם מהודו בכלל, חלק בלתי נפרד כנראה, וגם אני מוצא את עצמי זורק עטיפות פלסטיק וקרטון על הרצפה, כי אין ברירה, כי אין מערכת פינוי זבל והכל מגיע בסוף לנהר; כי ברומא התנהג כרומאי. י
י
כולם חולמים בווראנסי, לא סתם אהוד בנאי כתב פה על העיר הזאת "שיש בה אווירת חלום יותר מכל מקום אחר שאני מכיר". קשה לישון, החום והלחות והיתושים ובהפסקות החשמל מאוורר התקרה חדל מלהסתובב ואין לאן לברוח, אין אוויר. וקולות מבחוץ חודרים ובאים אל תוך החלומות, וריחות נישאים ברוח, והכל מתערבל להזיה כשאתה ער ולחלום כשאתה ישן. י
י
ובלילה אפשר לשבת על גג ולהביא בירח המלא, לשיר שוב את "נעמיד פני יתומים", להפגש ולהפרד; ובערב החג השקיעה יורדת על העיר והירח זורח על הנהר כמעט באותו הזמן; והרב עודד ואישתו נחמה באו במיוחד מהארץ ובאמתחתם המון מצות והגדות, ומאה ומשהו מהישראלים שבעיר נאספים יחד על מרפסת מעל הנהר וחוגגים יחד את ליל הסדר, על מצות ומרורים יאכלוהו; ולקינוח המצאנו חידוש: "שלום למצה"; גירסא כשרה לחג של הקינוח הפופולרי "שלום למלכה". ובגלל שבעיקר משפחה וחברים קוראים את הבלוג הזה, אני מצרף את המתכון, שיהיה גם לכם חג חירות שמח: י

שלום למצה

מפוררים מצה או שתיים לתוך קערה, מוסיפים בננות חתוכות, ולמהדרין מעט צימוקים ואגוזי קשיו; מכסים הכל בשוקולד נוזלי איכותי וחם ומוסיפים שני כדורי גלידת ווניל מלמעלה. למתקדמים: שוט רום בתוך התערובת. להגיש את הקערה עם כפיות כמספר הסועדים, ולהתחיל לחפור. בתיאבון. י

חג שמח

האביב בפתח

שוב חשים בריח

לא צריך שבשבת כדי לדעת

שיהיה שמח

הילדה חוזרת

מן הגן קורנת

בידה זר של יסמין פורח

שרה שיר שמח

דודה מלכה מקפיאה את הבמיה

שלא יחסר מחוץ לעונה

איפה נעשה את הסדר? י

כמו בשנה שעברה. י

האביב בפתח
שוב חשים בריח
לא צריך שבשבת כדי לדעת
שיהיה שמח

שילמנו חשבונות חשמל

טלפון מים ומיסים

זהו ראש חודש ניסן

ואלה הם החיים. י

מילים של אהוד בנאי. י

והנה מה שהוא כתב אחרי ביקור בווראנסי לפני תשע שנים, על "העיר הזאת שיש בה אווירת חלום יותר מכל מקום אחר שאני מכיר". י

ללא מילים

Hampi Shave
Video sent by ramayaana

Orcha (and Khajurhao), Madhya Pradesh

לקראת כניסת השבת החלה הרכבת לנוע צפונה, חותכת בדרכה את צפון קרנטקה, מהרשטרה ומאדיה פרדש; ואחרי שלושים ושלוש שעות, בחצות שבין שבת לראשון הגענו לג'אנסי. פרידה מרגשת על הרציף מבן, שהמשיך עם הרכבת לדלהי ומשם הביתה, והרף עין לאחר מכן אנחנו בנסיעת אוטו-ריקשה לילית בדרך לאורצ'ה. י
החלטנו לעצור בדרך לווראנאסי לקצת "פעילות תיירותית": האטרקציה היא מקדשי הקאמה-סוטרה בקוג'יראו, ואורצ'ה כתחנה נוספת בדרך. משמעות השם אורצ'ה - "מקום חבוי" - מרמזת במעט על נידחותה, ואולי גם על קסמה של העיירה הקטנה והשקטה הבנויה אל מול מבצר מרשים ובו ארמון מפואר ומתפורר (בבעלות ממשלתית, אני מסנן לעצמי), לכאורה סיבת הביקור. י
היה שווה להתעכב באורצ'ה, ואני הצטערתי קצת שאין לנו עוד כמה ימים. שרנו שירים מול השקיעה על גג הגסט-האוס הידידותי להפליא (כשהגענו בשעת לילה מאוחרת סיפר לנו בעל-הבית על פרופ' אופירה גמליאל מהאוניברסיטה העברית בירושלים שהתארחה אצלו בעבר), מול המבצר וצבעי השמים, השדות והנהר הזורם לרגלינו וקולות הילדים המשחקים. האווירה היא שילוב מיוחד ומפתיע של "הודו הארד-קור" עם שקט ורוגע; המקומיים מסבירי פנים ולצ'אי שוב יש טעם של מסאלה. י
***
ידענו שלמחרת מחכה לנו יום ארוך במיוחד, אז החלטנו להתפנק לפחות בחלקו: רכב עם נהג לקח אותנו מפתח הגסט-האוס לקוג'יראו, ושם העולם הפוך: לצד מלונות בינלאומיים כמו הולידיי אין ורדיסון ואתר תיירות מושקע יש רעש והמולה והטרדות-מסחר-אגרסיבי כמו שלא ראיתי אפילו בדלהי. קוג'יראו, "אתר מורשת עולמית" מוכרז ואטרקציה תיירותית המושכת לכאן תיירים מהסוג העשיר והמבוגר יותר הנה עיירה ובה אוסף מקדשים בני אלף שנה, המעוטרים בפסלים הכוללים גם פורנוגרפיה קלה יותר ופחות: מובן שהסקס מוכר את האתר לתיירים, למרות שראוי לציין שהמקדשים מרשימים מאוד גם בלי מרכיב הקאמה-סוטרה שבהם. י
נראה שגם נידחותה של קוג'יראו תרמה להשתמרות הפסלים. בהודו הצניעות היא ערך חשוב בעיני כל הדתות, אבל איך שהוא משמרות הצניעות לא הגיעו להחריב את יצירות האמנות האירוטיות. הטיול ביניהן די מוזר: קדושה קשה להרגיש פה (למרות שאפשר) כשהעיניים עסוקות בלחפש שערורויות חדשות בין הפסלים התמימים; וכל פעם שנדמה שהפרנציפ ברור, יש הפתעות חדשות. אתם כבר מתים לראות את התמונות, מן הסתם: י
סיימנו את הסיור מותשים ונסענו עוד שלוש שעות באוטובוס מקומי רועש וצפוף (ראוי לומר: הם מאוד נחמדים, ההודים במדיה פרדש, וההודיות פה יפות יותר מהממוצע) לסאטנה, שם חיכה לנו קרון רכבת ממוזג - עוד פינוק ראוי אחרי יום כזה - שיצא בחצות לדרך והביא אותנו לווארנאסי בשעות הבוקר, טופחים לעצמינו על השכם על היותינו תיירים רציניים, ומשוועים למקלחת. ומחוץ לתחנה חיכתה לנו העיר... אבל על כך בהמשך. י

Hampi, Karnataka (Revisited)

אולי יותר מהכל, זה טיול של ניגודים, קצוות מתוחים המשלימים זה את זה.טינופת וקדושה, עוני ועושר, שכרון ופכחון, אמיתות ואשליות, להחזיק ולהרפות, שקיעות וזריחות, יופי חי וכיעור מכאיב, מודעות ועיוורון, רעב ושובע, נעורים ובגרות, הרים וים, המולה גועשת ושקט פנימי, שלוות עולמים וכאוס מוחלט. י

מאורות הניאון של באנגלור לשדות האורז של המפי. י

חם בדרום. סוף העונה. המרחבים צהובים יותר, השמש קופחת, עומס חום בשעות הצהריים. שתי מקלחות ביום, ושאיפה מתמדת להכנס לאיזה מקווה מים, אגם או נהר או שלולית, לטבול ולצנן את הגוף. המפי, הקיבוץ ההומה של לפני חודשיים, עכשיו עושה את העסקים האחרונים לעונה. מלצרים ועובדי מטבח נפאלים מצטרפים למטיילים ועולים צפונה, להרים הקרירים, להתחיל את העונה שם. י

טבעי לטייל לפי עונות השנה, אנחנו מכירים מושגים כמו "הגל העולה" ו"הגל היורד" בדרום אמריקה, כשאתה בוחר יעד לטיול טבעי לרצות להיות במקום שבו מזג האוויר אידיאלי לטיולים באותו זמן נתון. וחם בדרום, חם ומחמם, ובקרוב יגיעו המונסונים. חלק מהחיים פה, הקושי וההתמודדות של התושבים המקומיים עם מזג האוויר, נחסכים מהתיירים שממהרים להזמין מקומות על הרכבת הנוסעת צפונה. המפי מתרוקנת מול עינינו מתיירים. ביום שישי נעלה גם אנחנו על רכבת, שלושים ושתיים שעות, ונגיע גם אנחנו לצפון. כמעט. י

***

נכתב 7/3/07, 14/3/07

Bangalore, Karnataka

באנגלור, עמק הסיליקון של תת-היבשת, היא הנסיון ההודי לזנק אל המאה ה-21. תוך ניצול כל משאבי ההשכלה של האומה, התפתחה בבירת קרנטקה תעשיית היי-טק ענפה, התגשמות החלום האמריקאי עבור מיליוני הודים. המצטיינים בלימודים יצליחו להשיג עבודה בתור מתכנתים; בנגלור מוכרת את מתכנתיה בקילובייטים של שורות קוד. חברות אמריקניות, אירופאיות וגם ישראליות מחזיקות כאן מרכזי ייצור של תוכנה. היוזמה והפיתוח, האתגר האינטלקטואלי ומקור הרווח האמיתי נשארים במערב. להמוני המתכנתים הצטרפו עובדים נוספים, כמו טלפניות במרכזי שירות לקוחות של חברות בינלאומיות, שנהנות מעובדים דוברי אנגלית המרוויחים פחות ממקביליהם במערב, אבל פי כמה מאשר מורה הודי ממוצע. כסף גדול זורם לבאנגלור, במיוחד במונחי כלכלת העולם השלישי; והעיר היא עיר הודית גדולה, שזינקה למעמד של מטרופולין עם בום ההיי-טק, והדבר ניכר במדרכות השבורות והלכלוך בפתח מסעדות המזון המהיר, בתי הקפה והפאבים וחנויות המותגים המערביים כמותן לא תמצא עוד בהודו. י

י

בעמק סיליקון שכזה וודאי נוכל למצוא תענוגות מערביים, סושי-בר למשל. ואכן, לאחר מאמץ ממושך נתגלתה המסעדה היפנית המבוקשת. הסושי היה מעולה, בניגוד לתחזיות קודרות מצד ציניקנים למיניהם, ובלווית כוס בירה מיובאת בפאב הסמוך היווה תפאורה נעימה לחוויה המערבית שחיפשנו. הוצאנו הרבה כסף (שוב, במונחי הודו) על יום הכיף בעיר הגדולה, ואחרי שעשינו חיים משוגעים עלינו עייפים אך מרוצים על הרכבת צפונה, חזרה להמפי, תחנה אחרונה בדרום הודו. י

***

נכתב 7/3/07

Thiruvannamalai, Tamil Nadu (Revisited)

נפגשנו בבוקר ליד דוכן הפירות על הדרך המהירה מאורוויל לפונדיצ'רי, ודילגנו אל האוטובוסים המקומיים. חזרה לטירוונמלאי. לא לכל מקום אני חוזר שוב באותו טיול, אבל הנה סיבה טובה לחזור לטירו': בכל ליל ירח מלא מקיפים את ההר. את הארונצ'לה. י

הגענו, התמקמנו בגסט-האוס באחד הרחובות הקטנים והנאים שבשכונה הסמוכה לאשראם, ומיד היה ברור שזה לא יום רגיל. הרחוב הראשי ההומה בדרך כלל באוטובוסים ריקשות אופנועים מכוניות המה עכשיו אדם. המוני אדם. כבר בשעות הצהריים זרם ההולכים היה גדול, והוא הלך וגדל לקראת שקיעה. עם ערב זו היתה כבר צעדה, אלפי טאמילים וגם אורחים מבחוץ הולכים מהר על הכביש הסובב את ההר, רבים מהם יחפים. דוכני משקאות ממתקים פירות מזון גלידות שתיה חמה פזורים לאורך הדרך, מספקים אנרגיה ומנוחה למי שעוצר. אבל נראה שהם לא עוצרים לרגע: 14 הקילומטרים שמסביב להר מכוסים באנשים. ואם עוצרים, אז דווקא במקדשים שבדרך, ויש הרבה כאלה; עומדים בתור, נכנסים, עושים מה שעושים במקדש הינדי, וממשיכים הלאה. י

החוויה עצמתית, למרות שהולכים על הכביש ולא בשביל שלרגלי ההר, ולמרות שעננים כיסו רוב הזמן את הירח המלא. צעדנו בקצב ובתוך ארבע שעות השלמנו את הסיבוב והגענו מותשים לחדרינו, מוותרים על ליקוי הלבנה שהחל כמה שעות מאוחר יותר. רבים מהצועדים, כך נראה, המשיכו בדבקות ללכת מסביב להר כל אותו לילה. י
ולמחרת שוב הכל רוגע, עוד ביקור קצר באשראם של ראמנה מהרישי, ובערב - מסיבת פורים (!) הזויה למדי; בלא תחפושת זמינה, קנינו שרשראות פרחים ליד אחד המקדשים ועטורים בהן שרנו ממיטב שירי החג. י

***

מחר נפרדים מטאמיל נאדו ונוסעים לבאנגלור. הטאמילים הם אנשים קשוחים וגאים, עם שפה ותרבות עשירה וייחודית, ואפשר לומר שהם "יותר טאמילים מאשר הודים". המדינה הידועה במקדשים הרבים ובמסורת ההינואיזם שלה רחוקה גיאוגרפית ממרכז התרבות ההינדית בצפון, ו"הדרום השחור" של הודו מציע למטייל בו חוויות מופלאות. י


***
נכתב 13/3/07

Auroville, Tamil Nadu

מבין המקומות בהם ביקרתי עד עתה, אורווויל השאירה אצלי בעיקר שאלות, ומעט מאוד תשובות. כמו בכל מקום, אחרי שהייה של שבוע יש התרשמות ראשונית, אבל אופיו של המקום מקשה על היכולת להבין ולקבל תמונה ברורה: מה מסתתר מאחורי הגדרות החיות של הקהילות באורוויל. י
מהי אורווויל? זהו ניסוי חברתי-אנושי, נסיון להקים עיירה בינלאומית שבה כל בני האדם יהיו חופשיים להתפתח וליצור, מתוך זיקה לרעיון "אחדות האנושות" של סרי אורובינדו (על שמו קרויה העיר) וללא תלות במסגרת או ממסד דתי כלשהו. אנחנו מכירים נסיון דומה ליצור חברת מופת אנושית, וההשוואה לקיבוץ עולה בלי הרף: יש חדר אוכל (המכונה "סולאר קיצ'ן"), והוא אפילו מופרט. ילדים משחקים בחוץ בזמן ארוחת צהריים; יש חברים, נקלטים, אורחים, מתנדבים ושכירים; כולם נוסעים על אופניים וקטנועים; יש ריח של רפת (כמו בכל מקום בהודו...); יש מערכת כלכלית מרכזית בעלת מאפיניים יחודיים; יש פוליטיקה פנימית, וועדות למיניהן (למרות שאני באמת רחוק מלעמוד על טיבן); יש השקעה גבוהה ומכוונת בחינוך על כל שלביו וגווניו; יש רעיונות יפים ואוטופיים ומציאות יומיומית מורכבת. י
מצד שני, כל הדרכים בקיבוץ מובילות לחדר האוכל, ובאורוויל הלב הוא ה"מטרימנדיר", היכל מדיטציה עצום וצעקני; השורשים אינם סוציאליסטיים, אלא רוחניים ואקולוגיים, וזה המכנה המשותף העיקרי בין התושבים; השטח עצום, הבתים רחוקים זה מזה, יש הרבה קהילות והרבה "מרכזים" וכל אחד בוחר במה להשתתף ולאן להשתייך; יש עושר ארכיטקטוני מוצהר ומרשים (בניגוד להאחדה הנהוגה בד"כ בקיבוץ); יש חופש רב לפרט, כמעט בכל תחום בחיים; ובה בעת ניכר שאין יד מרכזית מכוונת. ואולי יש? י
השאלות אחרי שבוע כאן אינן קלות: האם זה כפר של "לבנים" החיים על חשבון ההודים שמסביבם, כפי שעולה מהתרשמות ראשונית עיוורת? מה מרוויחים הכפריים הטאמילים מנוכחותה של אורוויל על אדמתם? ובתוך אורווויל - מה טיב מערכות היחסים? מה משמעותה של החלוקה לקהילות? האם כולם באמת חופשיים להשתתף להתפתח וליצור? האם אורווויל באמת יכולה להיות עיר בעלת משק ריווחי, וכיצד עובדת הכלכלה האורווויליאנית (הכוללת השקעות אדירות בבניית המטרימנדיר, אולם לא כוללת משק פרודוקטיבי כמעט בכלל, למעט חקלאות אוגנית בחיתוליה והכנסות מתיירים שבאים לשלם ממיטב כספם כדי לראות ולשאול שאלות שכאלה)? י
י
נראה שהתשובות על שאלות אלה ועוד רבות יחכו לביקור הבא. כדי להבין את אורווויל לעומק צריך לבלות שם זמן רב יותר, לעבוד ולהיות חלק מקהילה. ולמי שמתעניין בחיי שיתוף וצורות חיים אלטרנטיביות, אורווויל היא בית ספר חשוב.
י
***
נכתב 27/2/07, 2/3/07
***
עריכה 27/3/07 - תמונה של מטרימנדיר ותמונות מהווי הקיבוץ - חדר האוכל "סולאר קיצ'ן". י