Pathankot, Punjab

הכותרת מטעה: אין בכוונתי לכתוב מאומה על פתנקוט, שאינה יותר מעיר בינונית בפנג'ב בה ביליתי חצי לילה בחדר מלוכלך ושורץ מקקים, ואין בה דבר מעניין, אולי פרט למצבור גדול של מחנות צבא הודו המספקים לעיר את מרבית פרנסתה ומזכירים לעובר האורח שהגבול עם פקיסטן אינו רחוק. וגם הגבול של פנג'ב עם ג'אמו וקשמיר ועם הימאצ'ל פרדש אינו רחוק: פתנקוט אינה אלא צומת דרכים, תחנת מעבר, מקלט-לילה למי שהרכבת שלו הגיעה בשעת לילה מאוחרת; והשכם למחרת ימשיך בדרכו באוטובוס שחוצה ביציאה מפתנקוט את נהר הצ'אקי (אחרי הגשר שלט: ברוכים הבאים להימצ'אל פרדש!) ומתחיל בעליה איטית על שיפולי ההימאליה ההודית. י

כן, לפעמים גם אם אינך מאחר את הרכבת, הרכבת מאחרת אותך: רצית להגיע לדרמסלה בזמן מסוים, וידעת שהרכבת אולי תאחר, הרכבות בהודו כמעט תמיד מאחרות כדי שעתיים-שלוש ולקחת את זה בחשבון כשתיכננת את המסע. אבל מי מתכנן שאחרי עשר שעות באוטובוס לילה ארוך ומתיש מקטמנדו לגבול בין נפאל והודו (שמחה רבה! וולקאם טו אינדיאה, וולקאם בק) ועוד נסיעה של שלוש שעות בג'יפ צפוף לתחנת הרכבת בגורקפור, תגיע לשם ותגלה כי מועד יציאתה לדרך של הרכבת שלך מעוכב בארבע שעות שהופכות לחמש וחצי על הלוח האלקטרוני ולשש בפועל. ומי מתכנן שתוך כדי הנסיעה תצבור הרכבת איחור מייאש של 14 שעות, ותגיע לפתנקוט באחת בלילה במקום בעשרים לאחת-עשרה בצהריים? והאוטובוס הבא העולה אל ההרים יצא רק בבוקר, והמלון היחיד שמסכים לפתוח בשעה זו את שעריו אינו ראוי לשם מלון... ובכן, צריך להיות מוכן לכל דבר כשאתה בדרכים בהודו, ידעת זאת תמיד אבל לרגע שכחת, והנה הצטרפו הנסיבות לכדי שיעור שיזכיר לך. ובפעם הבאה תצא יום-יומיים קודם לדרך... י

***

אבל כל זאת לא מרתיע אותי ולו לרגע מאהבתי לנסיעה ברכבת. במידה רבה זו הודו, וגם מי שלא יסכים לזאת יסכים שכמעט תמיד עדיפה נסיעה בקרון הרכבת מנסיעה באוטובוס: לא סתם מכונים האוטובוסים המקומיים בפינו "לוקאל", באמת לא-קל לנסוע בהם; וגם אלה המכונים "טוריסט" כלומר הם יקרים יותר ואולי נוחים יותר במקצת, עדיין לא משתווים למידת הנוחות של רכבת בנסיעות ארוכות. בעיני עדיפה נסיעה של 20 שעות ברכבת מנסיעה של 10 שעות באוטובוס. י

הרכבת ההודית היא הודו: חברת הרכבות ההודית היא חברה ממשלתית הנחשבת למעסיק הגדול בעולם עם 1.6 מליון עובדים (!), ומסיעה שישה מילארד נוסעים (כמספר תושבי כדור הארץ) ו-750 מיליון טון משא בשנה על-פני 63,140 ק"מ מסילות (למי שרוצה לקרוא - עוד נתונים משעשעים כגון אלה), מורשת איתנה שהשאירו הבריטים. ובנסיעה ברכבת נחשף הנוף האנושי של הודו על שכבותיו, וממחלקה למחלקה משתנה הנוף; ורק לאחרונה עלה בדעתי כי מחלקות השינה ברכבת מקבילות לאבות-הקאסטות, המעמדות בחברה ההודית המסורתית: י

המחלקה הראשונה (איסי1) מקבילה למעמד הברהמנים - הכוהנים המשכילים, שתמיד היו המעמד העשיר ביותר ושיגשגו בכך אף יותר משהגיעו הבריטים ואימצו אותם כמוציאים לפועל של שלטונם. מעולם לא ביקרתי אפילו במחלקה זו; לרוב זול יותר לטוס מאשר לקנות כרטיס למחלקה זו. י

במחלקה השניה (איסי2) המקבילה למעמד הקשטריאס, אנשי הממשל והצבא, אפשר לפגוש משפחות מהמעמד הגבוה, הנוסעות בנוחות בתאי שינה מרופדים ומוגפי וילונות. י

במחלקה השלישית (איסי3) המקבילה למעמד הווישיאס - החקלאים והסוחרים - אפשר לפגוש צעירים הודים לבושים באופנה מערבית ומעבירים את הנסיעה תוך התעסקות עם דגמים מתקדמים של טלפונים ניידים מתוצרת נוקיה; בנסיעה לפתנקוט ביקשתי מאחד מהם לצלצל לדרמסלה ולהודיע שלא אגיע בזמן, ובשיחה שהתפתחה בינינו אחר-כך הוא התגלה כשחקן הנבחרת הלאומית של הודו בהוקי-דשא. י

במחלקת השינה הלא-ממוזגת (סליפר) , המקבילה למעמד השודראס - המשרתים - אפשר לפגוש את מעמד הביניים של הודו, אם יש דבר כזה: אנשי עמל, משפחות גדולות הנוסעת יחד, שוטרים, חיילים, הנוסעים יחד בקרונות הרועשים ופרוצים לרוח על דרגשים מרופדים-בקושי. י

והמחלקה האחרונה, שלמעשה אינה מחלקת שינה אבל אנשים ישנים בה (מכונה בפינו ג'נרל), מקבילה למעמד הטמאים - בני-בלי-כת האסורים במגע - שם נוסעים ההודים בהמוניהם דחוסים זה לצד זה ארבעה-חמישה על ספסל עץ אחד; מעטים התיירים הנוסעים במחלקה זו, בוודאי לא נסיעות ארוכות, ואלה שכן עושים את זה מספרים לאחר מכן לכל מי שמוכן לשמוע על החוויה. י

כמובן, שאין הרבה קרונות מהמחלקות הממוזגות ברכבת; כבכול מקום אחר בעולם השלישי, בעלי האמצעים הם מעטים, וחסרי האמצעים רבים מספור. אבל זוהי הודו, על המגוון העצום שבה, ואין כנסיעה ברכבת כדי לקשור שיחה עם שכניך לספסל וללמוד מהם על חייהם, או לכל הפחות, מנין באו ולאן הם נוסעים: לחתונה או לוויה, לביקור קרובים או למשימה בענייני עבודה. י

***

כמובן, שההקבלה למערכת הקאסטות המעמדית היא רעיון תיאורטי בלבד, ולא בהכרח תתגלה כקשורה למציאות. ובכלל, קשה למטייל הלא-מודע בהודו של היום לזהות סימנים של השיטה, שמאז הקמתה של הודו המודרנית נעשו מאמצים רבים כל-כך להעבירה מן העולם. אבל הקאסטות עדיין כאן: לא קל להבחין בהן, ואולי יש הקלות בהפרדה הנוקשה שהיתה נהוגה ביניהן, אבל החברה ההודית עדיין אוחזת בשורשים ובמורשת שלה, ועצמתה של התרבות המודרנית מכרסמת בהן כאן לאט יותר מבמקומות אחרים בעולם. י


***
4/5/07 - עריכה