Srinagar, Jammu & Kashmir
סופה בקשמיר
יום שישי בערב. טרחנו על ארוחת שבת שתוגש בקרוב לשולחן, ובעוד אנו עורכים אותו בחגיגיות על מרפסת בית הסירה שלנו, צופים בשקיעה על אגם דאל, אמר אחד מאיתנו לשני: "תראה את הברקים שם, מעל ההרים". וחברו ענה לו: "אם תהיה עכשיו סופת ברקים, יהיה זה אחד הדברים היפים". והרוח החלה לנשוב. י
השולחן כבר ערוך, הבנות במטבח מסיימות להכין את הארוחה, והרוח מתגברת לפתע. "אולי כדאי שנאכל בפנים", אומר אחד מאיתנו, ואנו נושאים את השולחן הערוך לחדר המגורים, ובמהרה סוגרים את הדלת. "אכן, סופה מגיעה". ומתחילה היסטריה. אם המשפחה המארחת אותנו, נרגשת, קוראת לבעלה ולבניה בקול גבוה, מפוחד: הם בביתם שעל החוף, מרחק דקה וחצי שייט בסירתם הקטנה (שיקארה) אל בית הסירה שלנו, שמתחיל להתנודד עם הרוח. השיקארה מגיעה ועליה האב ושלושת הבנים, האחות נשארה להשגיח על הבית כנראה, ומיד מתחילים במאמצים להחזיר את היציבות: הקורות התומכות את הסירה מהצדדים זזו ממקומן. והגשם מתחיל, והרוח מכה, והחושך כבר מוחלט, ואנו עמודים ליד האחים ומאירים בפנסי הראש שלנו, מנסים להביא תועלת במאמץ שנראה כאילו לקוח מסרטי הפלגות; הרוח מכה בספינה הרעועה, המחשבת לטבוע... י
כמובן שאין שום סכנה ממשית. אנחנו רגועים לחלוטין, משועשעים מהמצב, אך המשפחה הקשמירית בשלהם: צעקות רמות, צרודות, של גברים שקיבלו בירושה מאימם קול גבוה והיסטרי. קורות התמיכה מסרבות להכנס למקום, הסירה מתנדנדנת מצד לצד, והם חוששים שתנוע ממקום עגינתה הנצחי ותתנגש בסירות אחרות, חוששים מנזק לרכוש, והרי זה כל רכושם. הבנות כבר בחדר המגורים, מרגיעות את האם הנפחדת, האוכל מתקרר על השולחן. אנח נכסים פנימה ומצטרפים אליהן, מחליפים את בגדינו הרטובים בבגדים יבשים, אבל לא נאכל בשעה שמארחינו נאבקים בחוץ באיתני הטבע. כשהגשם גובר והרוח נחלשת הם נכנסים לבסוף פנימה, מתעטפים בשמיכות, והאב עלי מספר לנו שבכל חייו על האגם הוא לא ראה מזג אויר שכזה, סופה שכזו. ישבנו לאכול את ארוחת שישי לאור נרות (החשמל נעלם כמובן עם תחילת הסופה), והלכנו לישון נרגשים כשהגשם מקיש על גג הפח של בית הסירה שלנו. ולמחרת מספרים לנו על חומרת הנזק, עשרות סירות על האגם שנפגעו, ועל שמונה עשר תיירים הודים שנהרגו באגם (שמועה שאין לה סימוכין בדיווחים הרשמיים). ולמרות הצער על כך, אנחנו שמחים על קבלת הפנים המיוחדת שהכינה לנו קשמיר בבואנו, כאילו במיוחד בשבילנו. י
יום שישי בערב. טרחנו על ארוחת שבת שתוגש בקרוב לשולחן, ובעוד אנו עורכים אותו בחגיגיות על מרפסת בית הסירה שלנו, צופים בשקיעה על אגם דאל, אמר אחד מאיתנו לשני: "תראה את הברקים שם, מעל ההרים". וחברו ענה לו: "אם תהיה עכשיו סופת ברקים, יהיה זה אחד הדברים היפים". והרוח החלה לנשוב. י
השולחן כבר ערוך, הבנות במטבח מסיימות להכין את הארוחה, והרוח מתגברת לפתע. "אולי כדאי שנאכל בפנים", אומר אחד מאיתנו, ואנו נושאים את השולחן הערוך לחדר המגורים, ובמהרה סוגרים את הדלת. "אכן, סופה מגיעה". ומתחילה היסטריה. אם המשפחה המארחת אותנו, נרגשת, קוראת לבעלה ולבניה בקול גבוה, מפוחד: הם בביתם שעל החוף, מרחק דקה וחצי שייט בסירתם הקטנה (שיקארה) אל בית הסירה שלנו, שמתחיל להתנודד עם הרוח. השיקארה מגיעה ועליה האב ושלושת הבנים, האחות נשארה להשגיח על הבית כנראה, ומיד מתחילים במאמצים להחזיר את היציבות: הקורות התומכות את הסירה מהצדדים זזו ממקומן. והגשם מתחיל, והרוח מכה, והחושך כבר מוחלט, ואנו עמודים ליד האחים ומאירים בפנסי הראש שלנו, מנסים להביא תועלת במאמץ שנראה כאילו לקוח מסרטי הפלגות; הרוח מכה בספינה הרעועה, המחשבת לטבוע... י
כמובן שאין שום סכנה ממשית. אנחנו רגועים לחלוטין, משועשעים מהמצב, אך המשפחה הקשמירית בשלהם: צעקות רמות, צרודות, של גברים שקיבלו בירושה מאימם קול גבוה והיסטרי. קורות התמיכה מסרבות להכנס למקום, הסירה מתנדנדנת מצד לצד, והם חוששים שתנוע ממקום עגינתה הנצחי ותתנגש בסירות אחרות, חוששים מנזק לרכוש, והרי זה כל רכושם. הבנות כבר בחדר המגורים, מרגיעות את האם הנפחדת, האוכל מתקרר על השולחן. אנח נכסים פנימה ומצטרפים אליהן, מחליפים את בגדינו הרטובים בבגדים יבשים, אבל לא נאכל בשעה שמארחינו נאבקים בחוץ באיתני הטבע. כשהגשם גובר והרוח נחלשת הם נכנסים לבסוף פנימה, מתעטפים בשמיכות, והאב עלי מספר לנו שבכל חייו על האגם הוא לא ראה מזג אויר שכזה, סופה שכזו. ישבנו לאכול את ארוחת שישי לאור נרות (החשמל נעלם כמובן עם תחילת הסופה), והלכנו לישון נרגשים כשהגשם מקיש על גג הפח של בית הסירה שלנו. ולמחרת מספרים לנו על חומרת הנזק, עשרות סירות על האגם שנפגעו, ועל שמונה עשר תיירים הודים שנהרגו באגם (שמועה שאין לה סימוכין בדיווחים הרשמיים). ולמרות הצער על כך, אנחנו שמחים על קבלת הפנים המיוחדת שהכינה לנו קשמיר בבואנו, כאילו במיוחד בשבילנו. י
***
עמק קשמיר: בתי סירה על אגם דאל, הרים נישאים מסביב, פסגות מושלגות נושקות לעננים במרחק. קולות מואזין, פרחים בשלל צבעים, מולדתם של הזעפרן - התבלין היקר מזהב - ושל צמר הפשמינה הנדיר והיוקרתי, ושל שאר חפצי נוי ואמנות הנמכרים לתיירים המעטים מדי. מעטים, כי הפחד מדיר את רגליהם של רבים מהמקום היפה הזה, שיש אומרים שהוא היפה בעולם: על הכביש המוביל לעמק מדרום, בין מוכרי הדובדבנים והתותים, יש שלט: "ברוכים הבאים לעמק קשמיר, גן עדן עלי אדמות". אז אולי המיתוס כדרכם של מיתוסים מעט מוגזם, אבל בחלט היה שווה לנסוע עד לכאן ולהיווכח שוב שלשלווה על המים ולאזהרות המאיימות באתר המטה ללוחמה בטרור (שאגב, לא מזהיר מנסיעה למקומות אחרים בתחומי הודו שנחשבים למסוכנים יותר) אין תמיד קשר ממשי במציאות. י
***
נכתב 24/5/07
No comments:
Post a Comment