Tuesday, May 29, 2007

Kargil, Jammu & Kashmir

אין דברים כאלה. י
הדרך מקשמיר ללדאק עוצרת נשימה ביופיה. יצאנו לדרך בת 434 הק"מ מסרינגר, מטפסים בנוף הקשמירי הירוק לסונמארג, ומשם הנוף נעשה חד יותר; הדרך מתפתלת לאורך נהרות, גושי סלע עצומים מכוסים ירוק, מרבדים של ירוק וירוק על ההרים, כיפותיהם מושלגות, וקרח צבור במורדות, נוטף מים; ושם במבט חטוף מחלון הג'יפ אני רואה את הנוף היפה ביותר שראיתי מעודי. והגענו למעבר ההרים (פאס) זוג'י לה בגובה 3,505 מטר מעל פני הים, נקודת הגבול הגיאוגרפית בין קשמיר ללדאק, ובקור של מינוס חמש מעלות שתינו את אחת מכוסות הצ'אי הטובות. מכאן הירוק מפנה מקומו למדבר הגבוה, ופנים לדאקיים מופיעים בחלון, שונים כל כך מהמוסלמים של העמקים הירוקים שהשארנו מאחור. הדרך ארוכה ומתפתלת, ואנו עוצרים בדראס להפסקת תה וממתקי קוקוס, והמקומיים מספרים את מה שכבר קראנו: דראס היא מקום הישוב השני הקר ביותר בעולם (הראשון נמצא בסיביר) עם טמפרטורות שמגיעות בשיא החורף למינוס 60 מעלות, לפי דבריהם. י
הדרך ממשיכה בנופים מדבריים, ובהמשך חיכתה לנו חניית לילה בקרגיל; ובניגוד גמור לנופים המופלאים התגלתה העיריה כאפורה, קרה ומלאה באנשים חסרי סבלנות לתיירים עייפים שכמונו. השתכנו באכסניה זולה אשר בחדר הכניסה אליה רבצו-ישנו במיטות שדה צפופות מקומיים אשר נחשדו מיד כנהגי משאיות. ביקשנו מים חמים למקלחת (הוט בקט בעברית) וקיבלנו פלטה חשמלית ועליה דלי מתכת מלא מים, שחוברו בחוטי חשמל חשופים ונטולי תקע לחוטי חשמל חשופים ונטולי שקע שבלטו מקיר החדר, תוך יצירת ניצוצות לא-בטיחותיים בעליל. חרדים, ביקשנו מהג'י שיסלק לאלתר את המפגע והלכנו לישון. י
לקראת ארבע בבוקר החל המואזין לקרוא ממש ליד חלוננו, חודר אל תוך חלומותינו בקול צלול וחם, ושותפו החרה-החזיק אחריו בקול עמוק וצרוד, יוצרים מקהלה שמימית-מוסלמית של שניים. קרגיל, גיאוגרפית בלדאק אבל על הגבול הדמוגרפי שבין הבודהיזם לאסלאם, קרובה לקו השליטה של פקיסטן והיתה עד לא מזמן שדה קרב בין שתי המדינות, כשהפקיסטנים נהגו להפגיז שיירות צבא שנעו על הדרך שבה נסענו; ובה המשכנו גם למחרת, המומים מיפי נופי המדבר שנגלו לחלונינו. נסו לדמיין את הרי אילת, רק עצומים פי כמה ומכוסים שכבה לבנה של קרח על הכיפות. שיכורים מהיופי המופלא הזה, הגענו אחר הצהריים ללה, בירת חבל לדאק. י
***
נכתב 30/5/07, 4/06/07

Wednesday, May 23, 2007

Srinagar, Jammu & Kashmir


סופה בקשמיר

יום שישי בערב. טרחנו על ארוחת שבת שתוגש בקרוב לשולחן, ובעוד אנו עורכים אותו בחגיגיות על מרפסת בית הסירה שלנו, צופים בשקיעה על אגם דאל, אמר אחד מאיתנו לשני: "תראה את הברקים שם, מעל ההרים". וחברו ענה לו: "אם תהיה עכשיו סופת ברקים, יהיה זה אחד הדברים היפים". והרוח החלה לנשוב. י
השולחן כבר ערוך, הבנות במטבח מסיימות להכין את הארוחה, והרוח מתגברת לפתע. "אולי כדאי שנאכל בפנים", אומר אחד מאיתנו, ואנו נושאים את השולחן הערוך לחדר המגורים, ובמהרה סוגרים את הדלת. "אכן, סופה מגיעה". ומתחילה היסטריה. אם המשפחה המארחת אותנו, נרגשת, קוראת לבעלה ולבניה בקול גבוה, מפוחד: הם בביתם שעל החוף, מרחק דקה וחצי שייט בסירתם הקטנה (שיקארה) אל בית הסירה שלנו, שמתחיל להתנודד עם הרוח. השיקארה מגיעה ועליה האב ושלושת הבנים, האחות נשארה להשגיח על הבית כנראה, ומיד מתחילים במאמצים להחזיר את היציבות: הקורות התומכות את הסירה מהצדדים זזו ממקומן. והגשם מתחיל, והרוח מכה, והחושך כבר מוחלט, ואנו עמודים ליד האחים ומאירים בפנסי הראש שלנו, מנסים להביא תועלת במאמץ שנראה כאילו לקוח מסרטי הפלגות; הרוח מכה בספינה הרעועה, המחשבת לטבוע... י
כמובן שאין שום סכנה ממשית. אנחנו רגועים לחלוטין, משועשעים מהמצב, אך המשפחה הקשמירית בשלהם: צעקות רמות, צרודות, של גברים שקיבלו בירושה מאימם קול גבוה והיסטרי. קורות התמיכה מסרבות להכנס למקום, הסירה מתנדנדנת מצד לצד, והם חוששים שתנוע ממקום עגינתה הנצחי ותתנגש בסירות אחרות, חוששים מנזק לרכוש, והרי זה כל רכושם. הבנות כבר בחדר המגורים, מרגיעות את האם הנפחדת, האוכל מתקרר על השולחן. אנח נכסים פנימה ומצטרפים אליהן, מחליפים את בגדינו הרטובים בבגדים יבשים, אבל לא נאכל בשעה שמארחינו נאבקים בחוץ באיתני הטבע. כשהגשם גובר והרוח נחלשת הם נכנסים לבסוף פנימה, מתעטפים בשמיכות, והאב עלי מספר לנו שבכל חייו על האגם הוא לא ראה מזג אויר שכזה, סופה שכזו. ישבנו לאכול את ארוחת שישי לאור נרות (החשמל נעלם כמובן עם תחילת הסופה), והלכנו לישון נרגשים כשהגשם מקיש על גג הפח של בית הסירה שלנו. ולמחרת מספרים לנו על חומרת הנזק, עשרות סירות על האגם שנפגעו, ועל שמונה עשר תיירים הודים שנהרגו באגם (שמועה שאין לה סימוכין בדיווחים הרשמיים). ולמרות הצער על כך, אנחנו שמחים על קבלת הפנים המיוחדת שהכינה לנו קשמיר בבואנו, כאילו במיוחד בשבילנו. י

***
עמק קשמיר: בתי סירה על אגם דאל, הרים נישאים מסביב, פסגות מושלגות נושקות לעננים במרחק. קולות מואזין, פרחים בשלל צבעים, מולדתם של הזעפרן - התבלין היקר מזהב - ושל צמר הפשמינה הנדיר והיוקרתי, ושל שאר חפצי נוי ואמנות הנמכרים לתיירים המעטים מדי. מעטים, כי הפחד מדיר את רגליהם של רבים מהמקום היפה הזה, שיש אומרים שהוא היפה בעולם: על הכביש המוביל לעמק מדרום, בין מוכרי הדובדבנים והתותים, יש שלט: "ברוכים הבאים לעמק קשמיר, גן עדן עלי אדמות". אז אולי המיתוס כדרכם של מיתוסים מעט מוגזם, אבל בחלט היה שווה לנסוע עד לכאן ולהיווכח שוב שלשלווה על המים ולאזהרות המאיימות באתר המטה ללוחמה בטרור (שאגב, לא מזהיר מנסיעה למקומות אחרים בתחומי הודו שנחשבים למסוכנים יותר) אין תמיד קשר ממשי במציאות. י


***
נכתב 24/5/07

Friday, May 18, 2007

Amritsar, Punjab

מסענו לחבל קשמיר, אזור המריבה בין שתי המעצמות הגרעיניות הודו ופקיסטן, מתחיל בבוקר אפור גשום של גלישה מהרי ההימאליה לכיוון הפאנג'אב, בהסתבכות קצרה בכניסה לפתנקוט הזכורה לטוב (...) ובנסיעת לוקאל לאמריצר, בקרבת הגבול שנולד בשנת 1947 בין הרוב המוסלמי שמצפון לו לרוב ההינדי שמדרום. הארכנו את הדרך בשל שתי אטרקציות - מקדש הזהב בלב העיר, המקום המקודש ביותר לדת הסיקים, ובשל טקס חילופי המשמרות המסורתי על גבול הודו פקיסטן. היה חם. כלומר, מזג האויר היה חם. אחרי הבוקר הגשום על ההרים, התמודדנו עם חום מבעית, שבעומס התנועה והזיהום של אמריצר הפך לאתגר אמיתי. י

***

במעבר הגבול

אוחז בגדלון פלסטיק קטון
בצבעי ירוק לבן וכרכום
אינאיאה איי לאב יו אינדיאה
את מקיפה אותי מכל עבר
כאן על גבול פקיסטן
הגבול בין התיכון לרחוק
בין הבשר לצמח
בין הקדוש לטהור
על ספסלי בטון בוערים בשמש
המדבר

הללו את הודו! יאללה נז**ן את פקיסטן! להריע למצעד צבאי כאילו היה זה משחק כדורגל, הזוי יותר מכל דמיון. דוברי טאמיל ומלאיאלאם ופנג'בי והינדי ומי יודע אילו עוד שפות מדברים אצלינו. הריעו. מעברו השני של מעבר הגבול, על הטריבונה שממול, האוהדים הפקסיטנים. מרחוק אנו מזהים נשים ברעלות בצד אחד, וציבור קטן של גברים בצד השני, וכשהם מריעים הקהל ההודי העצום מגיב בקריאות "הידוסטאני! זינדוואני! בההרט מעעתקי - יא!" או משהו כזה, בהנחייתו של מנחה דמוי עודד מנשה. הללו את הודו. אמנם אנחנו לוזרים בקריקט, אבל לפחות החיילים שלנו צועדים בסך יותר יפה מחייליכם. וגם המדים שלהם יותר מפוארים. ובכלל. י


***
מקדש הזהב: שיעור באמנות יצירת המקדשים. איך עוטפים שיש בזהב על בריכה ויוצרים תוצאה שאין בה טיפת צעקנות והתייפיפות; רק עדינות, פשטות, רוך ועצמה רוחנית-דתית בלתי מתפשרת. בקווים עדינים, נקיים, בצריחים גבוהים אך לא צורמים, בהיכל זהב כל כך מואר שעדשת המצלמה מסתנוורת בתנאי צילום הלילה. י
חכמי דת יושבים בפינותיהם, בדממה עמוקה, מול טקסטים עתיקים. זקנם מפואר, טורבנם מוקפד, נוכחותם הוד ויראת כבוד. יש כאן פולחן כמו-הינדי, אך ללא פסל או תמונה; ארכיטקטורה כמו-מוסלמית; וקבלת פנים מחממת לב לאורחים שכמונו. הסיקים, רק 2% מאוכלוסית הודו אך בעלי השפעה יחסית רבה הרבה יותר על חיי הכלכלה, החברה והמדינה, מקבלים אותנו במאור פנים. הם בולטים בכל מקום: מזוקנים וחבושים בטורבן המאפיין, לרוב גבוהים יותר, כיאה לעם של לוחמים. הפאנג'אב, שחלקו הצפוני נשאר בפקיסטן, הוא ביתם. דתם הייחודית היא מהצעירות יותר בהודו, ואפשר לקרוא עליה עוד כאן. י
***

עייפים ומיוזעים, אך מרוצים, עלינו על רכבת לילה לג'אמו. י

***
נכתב 16/5/07, 24/5/07

Monday, May 14, 2007

Dharamsala, Himachal Pradesh

באימייל ששלחה מטיבט, כתבה יונת: "התובנה החשובה ביותר שלי מהטיול הזה היא שטיבט איננה כאן. היא כנראה בהודו או בנפאל, אבל לא כאן, תודות לסינים שהרסו את תרבותם ודתם של הטיבטים". י


טיבט נמצאת כאן, בדרמסלה (ולמעשה במקלאוד גאנג', "דרמסלה עילית"; דרמסלה תחתית היא עיר הודית לכל דבר, ומעל מקלאוד גאנג' ישנם שני כפרים, באגסו ודרמקוט, המשמשים כמושבות ישראליות בעונה זו), המכונה גם להאסה הקטנה, ולעיננו התמימות הגלות נראית נוחה. אלפי פליטים טיבטים גרים פה (אחד מהם סיפר לי בשיחת רחוב שהוא "עולה חדש" כי הגיע לפני ארבע עשרה שנים בלבד) והמפורסם שבהם הוא המנהיג הרוחני והמדיני טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14, העומד בראש ממשלת טיבט בגלות. לביוגרפיה של גיאטסו קוראים "חירות בגלות", והחירות מקורה לא בהכנסת האורחים שהעניקה הודו לשכנים הנמלטים מצפון, אלא בבודהיזם הטיבטי, דת שמבטיחה שחרור מייסורי העולם הזה. לא אוכל לכתוב הרבה על הדת המסקרנת הזו כי אינני יודע עליה מספיק (למעט העובדה הברורה שמדובר בדת, ממוסדת ופולחנית, ושתורתו של הבודהה היא חלק ממנה למרות שאנו נוטים לחשוב שהבודהיזם אינו דת), אך למטייל בסמטאות דרמסלה בולטים לעין הנזירים: לבושים בגלימות אדום-בורדו עמוק, בשיער מגולח וחיוך ירחי, ממוללים באצבעותיהם "מאלות" (מחרוזות תפילה), מתרגלים בחצר המנזר את השיעור היומי תוך מחיאת כף יד בודדה (מכה אחת, לא יד אחת) מדי כמה משפטים, משתטחים שוב ושוב על רצפת השיש הקרה בריטואל שנראה נצחי ומעייף, יושבים לתפילה במקדש כשהם יושבים בשורות מסודרות, המורים יושבים גבוה יותר (גובה הכיסא מסמל את המיקום בהיררכיה), שרים את מזמוריהם שנשמעים כמו הצ'אנטים ההינדים ולאזני גם קצת כמו תפילה יהודית, ואולי כל התפילות נשמעות דומה במקצת. י

אך החירות שמעניקה להם הרוח מלווה במאבק בכיבוש, מאבק עיקש אך לא אלים עד תמיהה בעינינו המורגלות ברוב דם שפוך במסגרת מאבקים לאומיים. בשנת 1950, כשנה לאחר שהוקמה, פלשה הרפובליקה העממית של סין לטיבט, חבל ארץ עצום בגודלו (כשני שליש מגודלה של הודו) שמעולם לא היה חלק מסין, ומאז מנצלת המעצמה הכובשת את כל עצמתה כדי להכחיד את טיבט העצמאית. לדיכוי עצמו (הערכות מסויימות מדברות על כ1.2 מליון טיבטים שקיפחו את חייהם) ולפגיעה ההעמוקה בזכויות האדם (אסירים פוליטיים ללא משפט, מאה אלף פליטים, ועוד) מצטרפת הכחדה שיטתית של התרבות הטיבטית: הרס של כ-6,000 מנזרים, הכחדת השפה הטבטית, ועוד ועוד דוגמאות מצמררות. י
כמה עצמה יש בבחירה של הטיבטים להמנע ממאבק אלים, ולמרות אכזריותו של הכובש, לחוש כלפיו חמלה. כמה עצוב שסיכוייו של המאבק הלא-אלים לשאת פירות קלושים כל כך. י
בקיץ 2008 תיערך בביג'ין אולימפיאדה, אירוע רב חשיבות סמלית בסוגיית התקרבותה של סין לשאר העולם ובתהליך הפיכתה למעצמת על. האם תישמע במהלך המשחקים האולימפיים זעקתם של הטיבטים? והיש סיכוי שמאבק צנוע וכה-אנושי זה להשבת מעט משאבד להם יגבר על עצמה כחנית ואינטרסים כלכליים? י
ואיפה אנחנו בסיפור הזה? י
י
בתמונה שצולמה במוזיאון במקלאוד גאנג', צילום של אב ובתו הנמלטים מטיבט דרך מעבר הרים.י
***
נכתב 25/5/07

סקס, סמים וחווה אלברשטיין

לכל ההורים המודאגים, מבחן אמריקאי קצר:י
י
נחשו מה עושים הילדים שלכם בהודו בשעות הפנאי: י
א. עושים המון סמים
ב. עסוקים בפעילות מינית
ג. שרים שירים של חווה אלברשטיין בציבור
ד. כל התשובות נכונות
י
רמז מופיע בווידאו המצורף: י


Evening in Bhagsu
Video sent by ramayaana
אנא כתבו תשובותכם בתגובה, בין הפותרים נכונה יוגרל פרס. י

Tuesday, May 8, 2007

שיר לנווד

שיר לנווד

לך לאן שתישא אותך הרוח,
שב על כנפיה זקוף,
לך עד שרגליך יהפכו קלילות,
עד שלא תרגיש עוד באדמה תחתיך.
לך,
התמסר לאויר טוב,
מיטיב,
מעט האוצרות בידיך,
צרורים, ניצנים ניצנים.

(קרן סוודיש)

***
עוד שירים יפים של קרן: י
http://stage.co.il/Authors/SwedishKeren



Wednesday, May 2, 2007

Pathankot, Punjab


הכותרת מטעה: אין בכוונתי לכתוב מאומה על פתנקוט, שאינה יותר מעיר בינונית בפנג'ב בה ביליתי חצי לילה בחדר מלוכלך ושורץ מקקים, ואין בה דבר מעניין, אולי פרט למצבור גדול של מחנות צבא הודו המספקים לעיר את מרבית פרנסתה ומזכירים לעובר האורח שהגבול עם פקיסטן אינו רחוק. וגם הגבול של פנג'ב עם ג'אמו וקשמיר ועם הימאצ'ל פרדש אינו רחוק: פתנקוט אינה אלא צומת דרכים, תחנת מעבר, מקלט-לילה למי שהרכבת שלו הגיעה בשעת לילה מאוחרת; והשכם למחרת ימשיך בדרכו באוטובוס שחוצה ביציאה מפתנקוט את נהר הצ'אקי (אחרי הגשר שלט: ברוכים הבאים להימצ'אל פרדש!) ומתחיל בעליה איטית על שיפולי ההימאליה ההודית. י
כן, לפעמים גם אם אינך מאחר את הרכבת, הרכבת מאחרת אותך: רצית להגיע לדרמסלה בזמן מסוים, וידעת שהרכבת אולי תאחר, הרכבות בהודו כמעט תמיד מאחרות כדי שעתיים-שלוש ולקחת את זה בחשבון כשתיכננת את המסע. אבל מי מתכנן שאחרי עשר שעות באוטובוס לילה ארוך ומתיש מקטמנדו לגבול בין נפאל והודו (שמחה רבה! וולקאם טו אינדיאה, וולקאם בק) ועוד נסיעה של שלוש שעות בג'יפ צפוף לתחנת הרכבת בגורקפור, תגיע לשם ותגלה כי מועד יציאתה לדרך של הרכבת שלך מעוכב בארבע שעות שהופכות לחמש וחצי על הלוח האלקטרוני ולשש בפועל. ומי מתכנן שתוך כדי הנסיעה תצבור הרכבת איחור מייאש של 14 שעות, ותגיע לפתנקוט באחת בלילה במקום בעשרים לאחת-עשרה בצהריים? והאוטובוס הבא העולה אל ההרים יצא רק בבוקר, והמלון היחיד שמסכים לפתוח בשעה זו את שעריו אינו ראוי לשם מלון... ובכן, צריך להיות מוכן לכל דבר כשאתה בדרכים בהודו, ידעת זאת תמיד אבל לרגע שכחת, והנה הצטרפו הנסיבות לכדי שיעור שיזכיר לך. ובפעם הבאה תצא יום-יומיים קודם לדרך... י
***
אבל כל זאת לא מרתיע אותי ולו לרגע מאהבתי לנסיעה ברכבת. במידה רבה זו הודו, וגם מי שלא יסכים לזאת יסכים שכמעט תמיד עדיפה נסיעה בקרון הרכבת מנסיעה באוטובוס: לא סתם מכונים האוטובוסים המקומיים בפינו "לוקאל", באמת לא-קל לנסוע בהם; וגם אלה המכונים "טוריסט" כלומר הם יקרים יותר ואולי נוחים יותר במקצת, עדיין לא משתווים למידת הנוחות של רכבת בנסיעות ארוכות. בעיני עדיפה נסיעה של 20 שעות ברכבת מנסיעה של 10 שעות באוטובוס. י
הרכבת ההודית היא הודו: חברת הרכבות ההודית היא חברה ממשלתית הנחשבת למעסיק הגדול בעולם עם 1.6 מליון עובדים (!), ומסיעה שישה מילארד נוסעים (כמספר תושבי כדור הארץ) ו-750 מיליון טון משא בשנה על-פני 63,140 ק"מ מסילות (למי שרוצה לקרוא - עוד נתונים משעשעים כגון אלה), מורשת איתנה שהשאירו הבריטים. ובנסיעה ברכבת נחשף הנוף האנושי של הודו על שכבותיו, וממחלקה למחלקה משתנה הנוף; ורק לאחרונה עלה בדעתי כי מחלקות השינה ברכבת מקבילות לאבות-הקאסטות, המעמדות בחברה ההודית המסורתית: י
המחלקה הראשונה (איסי1) מקבילה למעמד הברהמנים - הכוהנים המשכילים, שתמיד היו המעמד העשיר ביותר ושיגשגו בכך אף יותר משהגיעו הבריטים ואימצו אותם כמוציאים לפועל של שלטונם. מעולם לא ביקרתי אפילו במחלקה זו; לרוב זול יותר לטוס מאשר לקנות כרטיס למחלקה זו. י
במחלקה השניה (איסי2) המקבילה למעמד הקשטריאס, אנשי הממשל והצבא, אפשר לפגוש משפחות מהמעמד הגבוה, הנוסעות בנוחות בתאי שינה מרופדים ומוגפי וילונות. י
במחלקה השלישית (איסי3) המקבילה למעמד הווישיאס - החקלאים והסוחרים - אפשר לפגוש צעירים הודים לבושים באופנה מערבית ומעבירים את הנסיעה תוך התעסקות עם דגמים מתקדמים של טלפונים ניידים מתוצרת נוקיה; בנסיעה לפתנקוט ביקשתי מאחד מהם לצלצל לדרמסלה ולהודיע שלא אגיע בזמן, ובשיחה שהתפתחה בינינו אחר-כך הוא התגלה כשחקן הנבחרת הלאומית של הודו בהוקי-דשא. י
במחלקת השינה הלא-ממוזגת (סליפר) , המקבילה למעמד השודראס - המשרתים - אפשר לפגוש את מעמד הביניים של הודו, אם יש דבר כזה: אנשי עמל, משפחות גדולות הנוסעת יחד, שוטרים, חיילים, הנוסעים יחד בקרונות הרועשים ופרוצים לרוח על דרגשים מרופדים-בקושי. י
והמחלקה האחרונה, שלמעשה אינה מחלקת שינה אבל אנשים ישנים בה (מכונה בפינו ג'נרל), מקבילה למעמד הטמאים - בני-בלי-כת האסורים במגע - שם נוסעים ההודים בהמוניהם דחוסים זה לצד זה ארבעה-חמישה על ספסל עץ אחד; מעטים התיירים הנוסעים במחלקה זו, בוודאי לא נסיעות ארוכות, ואלה שכן עושים את זה מספרים לאחר מכן לכל מי שמוכן לשמוע על החוויה. י
כמובן, שאין הרבה קרונות מהמחלקות הממוזגות ברכבת; כבכול מקום אחר בעולם השלישי, בעלי האמצעים הם מעטים, וחסרי האמצעים רבים מספור. אבל זוהי הודו, על המגוון העצום שבה, ואין כנסיעה ברכבת כדי לקשור שיחה עם שכניך לספסל וללמוד מהם על חייהם, או לכל הפחות, מנין באו ולאן הם נוסעים: לחתונה או לוויה, לביקור קרובים או למשימה בענייני עבודה. י
***
כמובן, שההקבלה למערכת הקאסטות המעמדית היא רעיון תיאורטי בלבד, ולא בהכרח תתגלה כקשורה למציאות. ובכלל, קשה למטייל הלא-מודע בהודו של היום לזהות סימנים של השיטה, שמאז הקמתה של הודו המודרנית נעשו מאמצים רבים כל-כך להעבירה מן העולם. אבל הקאסטות עדיין כאן: לא קל להבחין בהן, ואולי יש הקלות בהפרדה הנוקשה שהיתה נהוגה ביניהן, אבל החברה ההודית עדיין אוחזת בשורשים ובמורשת שלה, ועצמתה של התרבות המודרנית מכרסמת בהן כאן לאט יותר מבמקומות אחרים בעולם. י


***
4/5/07 - עריכה