Auroville, Tamil Nadu

מבין המקומות בהם ביקרתי עד עתה, אורווויל השאירה אצלי בעיקר שאלות, ומעט מאוד תשובות. כמו בכל מקום, אחרי שהייה של שבוע יש התרשמות ראשונית, אבל אופיו של המקום מקשה על היכולת להבין ולקבל תמונה ברורה: מה מסתתר מאחורי הגדרות החיות של הקהילות באורוויל. י
מהי אורווויל? זהו ניסוי חברתי-אנושי, נסיון להקים עיירה בינלאומית שבה כל בני האדם יהיו חופשיים להתפתח וליצור, מתוך זיקה לרעיון "אחדות האנושות" של סרי אורובינדו (על שמו קרויה העיר) וללא תלות במסגרת או ממסד דתי כלשהו. אנחנו מכירים נסיון דומה ליצור חברת מופת אנושית, וההשוואה לקיבוץ עולה בלי הרף: יש חדר אוכל (המכונה "סולאר קיצ'ן"), והוא אפילו מופרט. ילדים משחקים בחוץ בזמן ארוחת צהריים; יש חברים, נקלטים, אורחים, מתנדבים ושכירים; כולם נוסעים על אופניים וקטנועים; יש ריח של רפת (כמו בכל מקום בהודו...); יש מערכת כלכלית מרכזית בעלת מאפיניים יחודיים; יש פוליטיקה פנימית, וועדות למיניהן (למרות שאני באמת רחוק מלעמוד על טיבן); יש השקעה גבוהה ומכוונת בחינוך על כל שלביו וגווניו; יש רעיונות יפים ואוטופיים ומציאות יומיומית מורכבת. י
מצד שני, כל הדרכים בקיבוץ מובילות לחדר האוכל, ובאורוויל הלב הוא ה"מטרימנדיר", היכל מדיטציה עצום וצעקני; השורשים אינם סוציאליסטיים, אלא רוחניים ואקולוגיים, וזה המכנה המשותף העיקרי בין התושבים; השטח עצום, הבתים רחוקים זה מזה, יש הרבה קהילות והרבה "מרכזים" וכל אחד בוחר במה להשתתף ולאן להשתייך; יש עושר ארכיטקטוני מוצהר ומרשים (בניגוד להאחדה הנהוגה בד"כ בקיבוץ); יש חופש רב לפרט, כמעט בכל תחום בחיים; ובה בעת ניכר שאין יד מרכזית מכוונת. ואולי יש? י
השאלות אחרי שבוע כאן אינן קלות: האם זה כפר של "לבנים" החיים על חשבון ההודים שמסביבם, כפי שעולה מהתרשמות ראשונית עיוורת? מה מרוויחים הכפריים הטאמילים מנוכחותה של אורוויל על אדמתם? ובתוך אורווויל - מה טיב מערכות היחסים? מה משמעותה של החלוקה לקהילות? האם כולם באמת חופשיים להשתתף להתפתח וליצור? האם אורווויל באמת יכולה להיות עיר בעלת משק ריווחי, וכיצד עובדת הכלכלה האורווויליאנית (הכוללת השקעות אדירות בבניית המטרימנדיר, אולם לא כוללת משק פרודוקטיבי כמעט בכלל, למעט חקלאות אוגנית בחיתוליה והכנסות מתיירים שבאים לשלם ממיטב כספם כדי לראות ולשאול שאלות שכאלה)? י
י
נראה שהתשובות על שאלות אלה ועוד רבות יחכו לביקור הבא. כדי להבין את אורווויל לעומק צריך לבלות שם זמן רב יותר, לעבוד ולהיות חלק מקהילה. ולמי שמתעניין בחיי שיתוף וצורות חיים אלטרנטיביות, אורווויל היא בית ספר חשוב.
י
***
נכתב 27/2/07, 2/3/07
***
עריכה 27/3/07 - תמונה של מטרימנדיר ותמונות מהווי הקיבוץ - חדר האוכל "סולאר קיצ'ן". י

Puducherry, Puducherry (aka Pondicherry, Tamil Nadu)

בדרך לאורוויל עוצרים ללילה בפונדיצ'רי, קולוניה צרפתית לשעבר, עיר חוף, שהייחוד שלה בא לה מהמורשת הקולוניאלית: הצרפתים וההולנדים לפניהם השאירו בה רחובות לבנים וישרים, ובעיקר מעמד ייחודי מבחינת החוק ההודי: למעשה פונדיצ'רי אינה חלק מהמדינה שמסביבה - טאמיל נטדו - אלה בעלת מעמד סטטוטורי של "יונייון טריטורי", ומנוהלת כמעין מדינה עצמאית שבה ארבעה מחוזות, כל אחד הוא עיר שהיתה קולוניה צרפתית, והן מרוחקות אחת מהשניה, מדברים בהן שפות שונות, ושאר בילבול מוזר במקצת. י
הגבולות הקולוניאליים המוזרים הללו יצרו מקלט מס נוח, מה שהופך את פונדי לגן עדן לחובבי קניות. באזז עירוני מלטף של עיר חוף על הטיילת שבה, החנויות אורות הניאון המסעדות ושאר בתי העסק, עטף אותי כשהגעתי. אבל וויתרתי על תענוגות החיים העירוניים ונסעתי "לקיבוץ", לאורווויל, מרחק רבע שעה נסיעה בסה"כ. להרגיש קצת בבית. י

...תרבה חכמה

גם רועי פדרמן מטייל בהודו וכותב בלוג מעניין למדי. י

Bhagavan Ramana

איך תדע שמצאת את המורה הנכון? י
י

המורה שילמד אותך את האמת לא רוצה לדבר. הוא שותק רוב הזמן, ומלמד שתיקה, כי תורתו שתיקה. הוא מדבר מעט וכותב עוד פחות, וגם את זה הוא עושה רק כדי לתת לתלמידיו כיוון, הבנה עקרונית, אומר מהי הטכניקה ולאחר מכן תרגול. הטכניקה היא דממה והתרגול בדממה. י

הוא גר 17 שנים במערה, לא מוציא הגה, חרקים עוקצים אותו ועכברים נושכים אותו והוא לא שם לב. ליבו, כך הוא לימד, נמצא בצד ימין של החזה. לא הלב הפיזי, זה שבצד שמאל המספק את הדם לגוף. הלב האמיתי, שלא חושבים בו אלא יודעים בו. י

תורת ידועה, מוכרת, ובכל זאת יש בה רעננות, פשטות ומקוריות; מקוריות, כי היא באה ממקור ראשון, מחוויה, ואינה מעובדת מספרים. י

הוא עניו. חי חיים צנועים, כשירד מהמערה שעל ההר ויסד עם תלמידיו את האשראם, התעקש לאכול אחרון ולקבל מנה צנועה משל כולם. כשעמלו על הקמת מבנה חדש, התעקש לעבוד, וכשלא איפשרו לו מחמת בריאותו נעלם לילה אחד, ואחרי חיפושים מצאוהו עובד בחומר ובלבנים. י

תורתו: חקירה עצמית. שאל את עצמך: "מי אני?" ואם תתמיד במאמץ ממושך ומכוון היטב, תגלה את האמת. בעצמך. י

הוא "עזב את גופו" כמו שנוהגים לומר כאן על הנפטרים ב-14 באפריל 1950. רוחו עדיין כאן, מחייך מכל תמונה ובעיניו אור. י

האשראם שקט, קטן, הקהל מגוון ורציני מאוד. כסף זה העניין האחרון כאן. לוח הזמנים כולל מעט טקסים (הינדים, אך המקום לא שייך לשום דת ממוסדת), קצת שירה וקריאה של טקסטים הקשורים לתורתו, והרבה מדיטציה, שמעולם לא היתה קלה יותר. י

הוא אמר: "הגורו הוא בפנים, בלבו של התלמיד". גורו חיצוני, בשר-ודם, ילך כמו שהוא בא, הוא זמני, איך הוא יכול ללמד על אמת נצחית? י

***
עריכה 27/3/07 - מצורף לינק לספרו של ראמנה מהרישי "מי אני?" י

Thiruvannamalai, Tamil Nadu

רחובות טירוונמלאי הם זיקוק התדמית הקלאסית של הודו: על הרעש וההמולה, העסקים האפורים, הלכלוך והזוהמה, הגברים הרציניים וילדות בית-הספר המצחקקות, הפרות, הקבצנים, מצעד צבעוני שחוצה וחוסם לפתע בצהרי היום את הרחובות הראשיים, רוכבי אופניים ואופנועים מקרקשים, עגלות רתומות לשוורים הנעקפות על ידי ריקשות מצפצפות ואוטובוסים שואגים, שלטי החוצות הענקיים עם פניהם של פוליטיקאים טאמילים, כלבים עזובים פצועי קרבות, עיר דחוסה ללא מדרכות ועם כבישים מרוסקים, ובשוליה בתים כפריים ואווירה חקלאית. וכל זה מסביב למקדש גדול ומרשים ובעיקר, כל זה פרוש למרגלות הארונאצ'לה: ההר הקדוש המתנשא מעל העיר, שיווה עצמו שהתגלגל כאן בדמות עמוד של אש ולאחר מכן בדמותו של ההר עצמו, ונשאר שם, משקיף מלמעלה על העיירה והמקדש שבליבה. המתח היוצר והמשלים בין הקדושה לזוהמה בולט כאן במיוחד. י
י
הו ארונאצ'לה! הם שרים להר, ארונאצ'לה שיווה. וההר אכן מרשים, מעורר השראה, ומושך אליו למרגלותיו הודים ומערביים רבים הבאים ללמוד ממורים רבים (על הראשון והחשוב שבהם תוכלו לקרוא בפוסט הבא),שהתקבצו ובאו להרצות את תורתם, מעין רישיקש של הדרום. רק שבניגוד לרישיקש, לכאן באים רק תיירים המבקשים את הסוג הזה של לימוד, והמוני בית ישראל המטיילים בהודו עדיין מדירים רגליהם מטירוונמלאי. עניין של זמן, אולי.


***
נכתב 23/2/07

Kodaikanal, Tamil Nadu

רק שלוש שעות נסיעה ואתה בעולם אחר. מזל שחשבנו לקחת בתיק משהו חם: כי עלינו אל תוך ענן שהתעבה מסביבינו ולא איפשר לראות יותר מעשרה מטר קדימה. מהמישורים החמים של טאמיל נאדו אל "הגבעות", שהן הרים בכל קנה מידה: קודאיקנל שוכנת בגובה 2350 מטר, מקלט מהחום, המלריה, היתושים, הזבובים ושאר קשיי החיים של הדרום. י

ואני מיד מתגעגע לים ולשמש, והענן עוד יושב על הפסגות במשך ארבעה ימים, מסתיר את הנוף הפראי, הירוק והנפלא שנגלה רק אחר כך. קנינו בגדים חמים והלכנו לתור בין העננים. י

במהרה מסתבר שהישראלים הרבים הנוהרים לעיירת הנופש ההודית לא נשארים להנות מהאטרקציות המוצעות בה: רכיבה על סוסים, שייט באגם, גלידה ושוקולד תוצרת בית ושאר אפשרויות קייט ונופש, אלא מעדיפים לנסוע לכפר קטן ולא רחוק בשם ווטהקנל, ושם לשכור בתים ולעסוק באכילת פטריות אינטנסיבית, ובעישון ג'ראס ושאר עשבים מפיגי שיעמום. וויתרנו על חיי הכפר, הבישול העצמי, חיטוב העצים והטבע הפראי לטובת חיי הקייט והנופש. אולי תאמרו, החלטה מפתיעה; הפתעתי גם את עצמי. י

להיות סטלן אין פירושו שאתה מעשן או לא מעשן, זו גישה לחיים, או יותר נכון אורח חיים. יהיו טובים ונחמדים ככל שיהיו, הסטלנים הצעירים הללו אינם שכנים מעניינים במיוחד: פשוט אין עם מי לדבר. הם חיים בענן שלהם ואני, הספיק לי הענן האמיתי שכיסה אותנו. חזרנו מווטה לקודאי ואכלנו מרק וחביתה. בלי פטריות. י

***

נכתב 16/2/07

Madurai, Tamil Nadu

למדוראי, עיר עתיקה, גדולה וסואנת כמו שעיר הודית יכולה רק להיות, הגענו מאוחר בערב והחלטנו שלא להתעכב: הזמנו מיד מקום לאוטובוס לקודאיקנאל למחרת בבוקר. אבל לפני שהאוטובוס הגיע הספקתי לקום מוקדם וללכת למקדש העצום במרכזה של העיר, מינקאשי טמפל. כעשרת אלפים עולי רגל ביום כנראה אינם טועים: הארכיטקטורה מלאת השראה, פסלים, צבעים, נרות ועיטורים, ולוטוס של זהב הופכים את המבנה לרב עצמה, ומצדיקים את ההשכמה המוקדמת. כוס צ'אי (שאגב לא נקרא בטאמילית צ'אי, אלא סתם תה) וקדימה להרים. י

Kanyakumari, Tamil Nadu

יושב על סלע מוקף במים מול החוף, בנקודת המפגש של הים הערבי, האוקיינוס ההודי ומפרץ בנגל, שלושה ימים ולילות במדיטציה עמוקה, הגלים שולחים אליו רסיסים מלוחים. סוואמי ויוקננדה אמר: "חוזק הוא חיים, חולשה היא מוות". היום על אותו סלע ממש, מתחת למקדש-זיכרון שהוקם לזכרו, לא רחוק משעון שמש, מפת זריחות עונתית ומצפן, מחכה לתיירים הפתעה: חדר מדיטציה שקט וחשוך ובו סמל אום מואר בצבע זרחני. ובחוץ יש גלים ושמש. י

מכאן אפשר רק לעלות, לפחות כמשסתכלים על המפה. "השפיץ" הדרומי של תת היבשת ההודית הוא מקום קדוש, עיירה הקרויה על שם האקסית הבתולה של שיווה, שתפקידה לשמור על חופי הודו. המון תיירים, כמעט כולם הודים, עולים לרגל אל מקדש קנייקומארי, משכנה של הבתולה הקדושה, ונאספים לראות את הזריחות והשקיעות שבאות והולכות מן הים. מול החוף שני סלעים, על אחד המקדש לזכרו של סוואמי ויוקננדה (ומקדש קטן נוסף ובו טביעת כף רגלה של הבתולה הנ"ל) ועל השני פסל ענק לזכרו של המשורר הטאמילי הנערץ טירווטלוואר, שכתב למשל: י

SIGNS SPEAK THE HEART
I look: she drops to earth awhile

I turn: she looks with gentle smile

י
בטאמלית זה בטוח נשמע יותר טוב. י
י
מקום חזק, קנייקומארי , נקודת ציון גיאוגרפית וגם נפשית. מכאן מתחילים לעלות צפונה (בקו ישר דרומה אין שום יבשה עד אנטארקטיקה), וגם נפרדים מחברים שרכשת בדרך וחוברים לשותפים חדשים. ומהארץ מגיע דואר אלקטרוני שלא מותיר מקום לספק: זה סופה של תקופה, ותחילתו של פרק חדש. י

***

נכתב 14/02/07

Varkala, Kerala

ורקלה ביץ'. חוף מתחת למצוק, בדומה לגעש-שפיים אצלינו. צוק מאבן אדמדמה ("תצורת וורקלה", לגיאולוגים שבינינו) מתנשא מעל רצועת חוף לבנבנה, ועל הצוק בנויים המלונות, בתי הארחה, מסעדות עם מרפסות המשקיפות לאופק האינסופי של הים הערבי, חנויות, קהילת גולים טיבטיים קטנה, ועד מלוא האופק מרכזים ובתי ספר ליוגה, איורוודה, מסאז', דנטל-ספא, רייקי, שיאצו, פנצ'קרמה, מדיטציה, נתורופתיה, אקופונקטרה, רפלקסולוגיה ושאר ירקות. י

לקראת שקיעה על החוף: שיעור יוגה יפה במיוחד. שמונה או עשרה מזרונים מסודרים בחצי סהר מול הים, עם הגב למצוק, המורה על מזרון כאחד התלמידים אך בולט בגמישותו, ובמרכז נגן סקסופון שמעשיר את השקיעה בנגינה מדוייקת, קסומה. מישהי עושה "פוייזים", מישהו מלהטט במקלות או בכדורים, עוד כמה בנות מנסות תנוחות יוגה בעצמן, ואחרים ברגליים מסוכלות בתנוחת לוטוס, עושים מדיטציה מול השמש שנעלמת בעננים שבאופק, או פשוט נושמים עמוק ונשטפים עם רחש הגלים וצלילי הג'אז. י

י

קרלה, מדינת הקוקוס, כשמה כן היא. המדינה של אלוהים עצמו, הם מתפארים בה, הבט מהחלון בנסיעת רכבת בקרלה ותראה: ירוק על ירוק, דקלי קוקוס, עצי בננה, דקלי קוקוס, דקלי קוקוס, בננה, קוקוס. אנשים נעימים, כפרים נינוחים, ערים מסבירות פנים. המלאיאלאם - השפה היחידה בעולם ששמה באנגלית הוא פולינדרום, ניתן לקריאה מימין לשמאל - מתנגנת ברכות. מדינה טרופית, טובלת בנהרות ושטופת שמש דרומית, לפחות כעת; ויש עוד זמן עד שיגיעו גשמי המונסון, והירוק ירוק יוריק עוד יותר. י

***

נכתב 7/2/07
***
עריכה 27/2/07: תמונה באדיבות גלי, שותפתי האהובה

Cochin, Kerala

מיקומה ותכונתה כנמל טבעי מושלם, אידיאלי לסוחרי תבלינים ומלחים אחרים, הפף את קוצי'ן אבן שואבת לזרים שהגיעו אליה, נשארו בה והשאירו בה את עקבות תרבותם. נוצרים, מוסלמים, יהודים, הינדים; הולנדים, סורים, פורטוגזים, אנגלים, יהודים מארצות ערב ויהודים מאירופה. קהילות עשירות, ססגוניות ומגוונות, שצמחו על האיים והחוף שממול. הגענו אל קוצ'ין רבתי, רכובים על האנפילד הכבד, מתמרנים בתנועה הסואנת של ארנקולם, המרכז האורבני הצפוף שעל החוף, לכיוון "פורט קוצ'י", החלק העתיק של קוצ'ין היושב על אי בלב המפרץ. שאון העיר פוחת ואנחנו בעיירה ציורית, מוצאים מקלט בביתה של מאמא המשכירה כמה חדרים, ונהנים מתענוגות החיים המוצעים לתיירים הרבים; ובראשם, בית הקפה "קאשי" הנותן חסות לאמנות מקומית ומציע ארוחות בוקר כל כך טובות, שהן שוות אזכור בבלוג. י

לפני שנסעתי מיטל אמרה לי: "אתה נוסע לעשות את טיול השורשים שלי", כשסיפרתי לה שבטח אבקר בקוצ'ין כשאהיה בהודו. אז את הטיול שלך עוד תעשי בעצמך, אבל הנה ההתרשמות שלי: מלבד העובדה שכולם כאן קוצ'ינים, יהודות קוצ'ין המפוארת השאירה את עקבותיה בעיר, והרובע היהודי בפורט קוצ'י הוא חלק מ"מסלול החובה" של כל תייר המגיע לכאן. ממוקמות בו היום חנויות לממכר עתיקות ושוק תבלינים, מלבד כמובן בית הכנסת המיוחד: כ4 משפחות נשארו בפורט קוצ'י (יש עוד כמה משפחות בקוצ'ין רבתי) , אך בית הכנסות מושך אליו המוני מבקרים, מכיתות בית ספר של ילדים הודים הנכנסים אליו בטור מסודר, ועד קבוצות של טיולים מאורגנים על מדריכיהן: כולם מסירים את הנעליים בכניסה כאילו היה זה מקדש הינדי או מסגד, ונכנסים פנימה. ובפנים ארון הקודש ורצפה מכוסה אריחי חרסינה כחולים ומעוטרים, ואחרי מקדשים כה רבים, יפה להזכר שביהדות נמצא בארון הקודש לא פסל מקושט אלא טקסט. י

כמה חנויות ליד בית הכנסת ראינו את שרה כהן סורגת כיפות: היא לבנה אבל מדברת כמו הודית, ומסתבר שגם יהודי קוצ'ין הם קהילה מורכבת, שחורים ולבנים, צאצאי יהודי תימן ואירופאים שהגיעו מאוחר יחסית. היתה זו קהילה אמידה שהתפרנסה יפה כגשר בין הסוחרים הזרים לבין ההודים, עד שמכרה את כל נכסיה על מנת לממן בעצמה (!) את העליה ארצה, תוך מאבק בהנהגה בארץ שחששה ש"היהודים ההודים" יביאו איתם מחלות אקזוטיות. י

י

היה חם בקוצ'ין, והיתושים לא נתנו לנו מנוח. לאחר כמה ימים המשכנו לוורקלה. י

***

נכתב 13/2/07

Calicut, Kerala

המשך מהפוסט הקודם ->
למחרת, בתוך פחות משעה של נסיעה (ושעה של הפסקה במנגלור, במוסך) חצינו את הגבול לקרלה. עוד בערב הקודם קראנו בספר שקרלה היא המדינה העשירה ביותר בהודו, אך גם הצפופה ביותר, וכן קראנו על ההיסטוריה הפוליטית הייחודית שלה ועל חבל מלאבר שבצפון המדינה, ביתה של הקהילה המוסלמית. י

וכמו במטה קסם, הכל נתגשם מול עינינו הלכה למעשה: מיד אחרי חציית הגבול ראינו מסגדים, נשים ברעלות, גברים עם כיפות מוסלמיות וכרזות ענק בצידי הדרכים ובהן תמונתו של סדאם חוסיין בצבעים זוהרים, מוקף הילה, משל היה עכשיו אחד ממלאכי גן עדן. את הצפיפות הרגשנו תוך כדי תנועה בכביש, שהפך שוב ושוב מ"הייווי" לכביש המרכזי של ערים גדולות והומות אדם, ובהן מסחר ער, תעשיה, שירותים ושאר פעילות כלכלית-יצרנית. הכסף מדבר פה, למרות שהפוליטיקה היא באוריינטציה סוציאליסטית (קרלה היא המדינה הראשונה בעולם שבחרה ממשלה קומוניסטית בבחירות דמוקרטיות, והיא אחד המעוזים העיקריים של נושאי הדגל האדום בהודו). וגם את זה רואים ברחוב, בדמות פסלי ענק של סמל המגל והפטיש בצד הדרך, והפגנות-תהלוכות צנועות שחולפות ברחוב מדי פעם. י

כל זה חלף על פנינו בדרך הארוכה (ארוכה משציפינו, בשל חסימה של גשר שעלתה לנו בקילומטרים רבים של דרכים צדדיות. צריך להיות מוכנים לכל דבר בהודו) לקליקוט, ששמה הרשמי קוזיקוד, ועל תחנת לילה זו אין הרבה מה לספר: היינו עייפים, והלכנו לישון. י

***

נכתב 31/1/07 בקוצ'ין

Udipi, Karnataka

אנפילד. רויאל אנפילד בולט. השם לבדו מרטיט את גופם של גברים כה רבים. העצמאות בהתגלמותה, וללא ספק שוויץ חזק מאוד. עלינו על המכונה האימתנית בבוקר, אחרי שקשרנו אליה את תיקינו, ונסענו לראות את דרום הודו מקרוב, על "נשיונל הייווי 17", כביש החוף המערבי של הודו הנמשך מפאתי מומבאיי עד ליעדינו, קוצי'ן. אני הרגשתי שפרק אחד במסע הסתיים, וחדש מתחיל. י

חצינו את קרנטקה מצפון לדרום לאורך החוף, ולקראת ערב הגענו לאודופי. תחנת לילה שנבחרה בשל מיקומה, אך בעיקר בשל מקדש קרישנה השוכן בה. זהו קומפלקס מקדשים עצום, הבנוי מסביב למאגר מים מקודשים (באיזו דרך נס הגנגה עצמה זורמת לבריכונת הקטנה מדי 10 שנים. אם תרצו, תאמינו. כך ההינדים מאמינים). במרחב אחד נישאות דרשות מול עולי רגל רבים, בחלל אחר מנגנת להקה מוזיקה דתית, והמון המזבחות והפסלים זוכים לקידות, השתחוויות, צלצולי פעמונים, פרחים ומנחות מהמאמינים. י

נכנסו לקודש הקודשים: כמה כאוטית היא הדת הזו. אנשים משתחווים לפה וקדים לשם, מסתובבים בחוקיות נסתרת בין תמונות הלקוחות מהאפוסים הגדולים לבין נרות ופרחים הפזורים בערבוביה. בהחלט לא פלא ארכיטקטוני, או אמנות עוצרת נשימה, אפילו לא נקי. אבל את אווירת הקדושה יכול לחוש גם סתם עובר אורח שנקלע לשם לקראת ערב. י

אחרי שהפיל של המקדש בירך אותנו בלטפו את ראשינו בחדקו, הלכנו לנוח. י

***

נכתב 31/1/07 בקוצ'ין

Om beach, Gokarna, Karnataka

ובחזרה ל"הודו". נסיעת רכבת בת שעה ובעלות של 18 רופי (מעט פחות משני ש"ח) מצ'אודי בדרום גואה, והגענו לגוקרנה, עיירת חוף בצפון קרנטקה. גוקרנה היא עיר עתיקה מאוד (נזכרת בין השאר בראמהיאנה, המקורית, לא זאת), דתית-הינדית ו"הודית" מאוד. העיר מושכת אליה עולים לרגל הבאים למקדשים הרבים שבה, ותיירים הבאים לחופים הסמוכים אליה: קודלי, אום, האף-מון ופרדייז. י

לא השתהינו (וקצת חבל, אבל) ומיד לקחנו סירה לאום ביץ'. נופפנו לשלום לכמה דולפינים ששחו לצידנו, והגענו. לגן עדן. י

נחמד בגואה, אבל זהו הדבר האמיתי: תערובת מושלמת של חול, סלעים, צמחיה טרופית ושלווה מוחלטת. בחדרים "היקרים" יותר יש גם אור, מיטה, ולפעמים גם מאוורר תקרה! ואם חיפשת משהו זול יותר, תוכל לקחת חושה עם מחצלת, ותו-לא. י

תענוג. י

לשכב על החוף, לשתות שייק אננס-בננה, איש אינו מטריד, מדי פעם עוברת פרה לבדוק שהכל בסדר. ואפשר גם ללכת לאורך החוף, ובטח תפגוש בדיוק את מי שרצית לפגוש. ובלילה לישון ליד מדורה, על החוף, אחרי ששרתם שירים עד שמיתרים התפקעו, עד שכוכבים נפלו בשמיים. עד זריחה. י

if paradise is half as nice...

***

נכתב 31/1/07, בקוצ'ין