בשבועות האחרונים אני ער בלילות וישן ביום, וליום הנסיעה הגעתי בלי לשנות את ההרגל הקשה הזה. התוצאה היתה נחיתה בהודו בתוך יממה ארוכה ללא שינה, מתישה ומטלטלת. י
הימים האחרונים בארץ היו רצף של פרידות, וזה לא היה קל. היום גם כמ חברים מאוכזבים שרציתי לראות אבל לא הספקתי. במטוס של אלעל, קצת אחרי ההמראה, ואחרי כוס וויסקי שהוגשה באדיבות המוביל הלאומי, התחלתי לקרוא את "ילדי חצות" של סלמאן רושדי ("הודו מצאה את הגינתר גראס שלה" כתוב על העטיפה האחורית). אחד משני הספרים שהבאתי איתי. באחד הדפים הראשונים תפס אותי משפט: "מהשחשוב בחיינו מתרחש בעיקר בהעדרנו"). אבל חבלי הפרידה הופכים לרעשי רקע בלבד כשהיממה התמשכת, הלילה מתקצר, השמש חודשת לחלונות המטוס כבר בשלוש בבוקר, (שעון ישראל), ואני לא מצליח
לישון יותר מכמה דקות בכל הטיסה. מעבירים את השעון לזמן הודו (3 וחצי שעות קדימה), ונוחתים במומבאי. י
סלאם, מומבאי. י
כמו לנחות בתוך דיר חזירים. העולם השלישי מכה במלו עליבותו ועצמתו, בשדה התעופה הבינלאומי של עיר החוף, המקבילה ההודית של תל אביב בשיאו של אוגוסט. הלחות גבוהה, במקום אויר יש ענן ערפיח, ועל גדרות שדה התעופה המוזנח יש שכונות פחונים ענקיות ומטונפות במיוחד. האוטובוס שמוביל אותנו מהטרמינל הבינלאומי (שנראה כאילו התחילו לשפץ אותו לפני עשרות שנים ואז הפסיקו באמצע והשאירו ככה) חושף בפנינו עוד מהעליבות הזו. עד שמגיעים לטרמינל טיסות הפנים, מרחק 5 דקות נסיעה, וצידה השני של הודו מתגלה. הטרמינל עשיר ומערבי, הודים בחליפות וטלפונים ניידים יוקרתיים, ובית פה עם תצפית מצויינת על הטרמינל ההומה וכורסאות מזמינות, ושוקו חם ב70 רופי. יקר! י
גם זו הודו. י
המתנה ארוכה וקשה בטרמינל, בעיקר כי שנינו (גלי ואני) עייפים מאוד, אחרי לילה ארוך ללא שינה, ובתקופה האחרונה כאמור התרגלנו ללכת לישון בבקרים{בזמן שהקלדתי את הפסקאות האחרונות בקפה אינטרנט בפהארגנג' בדלהי ביום שישי בבוקר, נכנסה פתאום שמרית, והחלט באופן ספונטני לדחות את המשך עדכון הבלוג וללכת לאכול ארוחת בוקר. הפסקאות הבאות מוקלדות בפושקר במוצאי שבת}. אבל לאחר ההמתנה איסת ג'ט קצרה, נוחה, והפגישה הראשונה עם אוכל הודי - במטוס! - היא מפנקת ממש. י
ועכשיו הנחיתה בדלהי היא משחק ילדים. אולי זה הגשם שירד כאן אתמול וניקה את העיר והאוויר לכבודנו, אולי בגלל שנימנמנו קצת בטיסה, אולי בגלל... ...הסיפורים המפחידים על הנחיתה בדלהי הופכים למציאות שאין בה שום פחד, שום איום. בלי ריחות נוראיים, בלי יותר מדי התנפלות של ספסרים למיניהם, ואפילו כמות הקבצנים הנכים והמצורעים אינה רבה. לוקחים מונים למיין בזאר בפהארגנג', יורדים ממנה באמצע הכביש הסאון, נחלצים בשלום, ואחרי הליכה קלילה, למרות התיקים כבדים, מגעים ל"יס פליז", ביתינו הצנוע לשני הלילות הבאים (300 רופי ללילה, דיל מצויין במיין בזאר). י
ענאן, פקיד הקבלה, מבקש ומקבל את הדרכון, על מנת למלא את הטפסים הרשמיים. תגובתו לשם שלי מפתיעה אותי. "יו אר מיי גוד", הוא אומר לי חצי בצחוק מתוך התלהבות כנה, ואני מבין שאקבל עוד תגובות רבות. י
נכתב 24/11/06, 2:15 בלילה, דלהי
