Mumbai, Maharashtra

מומבאי היא כרך ענק, עיר של תשוקות. כסף, כח, עולם של אשליות. החיים במומבאי הם סרט בוליוודי מוקצן במיוחד. העוני והעושר חיים זה לצד זה, בקרבה הדוקה אך בלי להפגש, יוצרים זה את זה תוך מתח מתמיד. העוני הרב הופך את העושר למוקצן, דמיוני, מקלט מפני כל מה שמפחיד בשכונות הסלאמס הגדולות ביותר באסיה. אפשר ללכת לסרט בקניון יוקרתי שמוכרים בו גם מערכות קולנוע ביתי, ולקנח בגלידה איטלקית משובחת. להתפעל מגורדי השחקים, לשתות באספרסו בר, לאכול ארוכת ערב במסעדה משובחת ברובע היוקרתי בנדרה. והכל עוטף אותך בשמיכת מגן מערבית, ידידותית ומוכרת. העוני הוא רק חלום רע המציץ מחלון המונית, ניבט מעיני הילדים העניים ברחוב. י

ההוויה היא כסף, מסחר, שוק. ותעשיית האשליות הבוליוודית היא שנותנת את הטון התרבותי, כשהיא מנפקת מוצרי צריכה ראותניים, שטחיים, מבדרים מאוד, עם זיקה ברורה לכל מה שרע בתרבות האמריקנית, דת חדשה המייצרת כוכבים שתמונותיהם נמכרות ברחוב בסמוך לתמונותיהם של האלים ההינדים. כתיירים אנחנו מתרפקים על המורשת הבריטית בעיר, הניכרת בעיקר בארכיטקטורה. אבל העיניים של מומבאי נשואות לארה"ב, ומי שיכול נוסע לשם ללמוד, לעבוד, וחוזר ובאמתחתו עוד אמריקה. י

אין זה מפתיע לגלות שמומבאי, שהתחילה ככפרי דייגים על כמה איים, הפכה להיות כרך סואן בתוך 4 שנים בלבד, בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב. המחסור בכותנה שיצרה המלחמה גרם לבום כלכלי, שהכניס לכלכלת העיר בתוך זמן קצר סכומים דמיוניים והפך אותה לעורק המרכזי של כלכלת הודו, עם כל מה שעיור מואץ מביא איתו. היום למשל, סובלת העיר מעומסי תחבורה כברים כמעט בכל שעות היום, למרות שרק לקצת יותר מ8% מהתושבים יש כלי רכב פרטי. העשירים מסוגרים במכוניותיהם הפרטיות, והעניים סובלים את הזיהום. התייר יכול רק להביט מהצד, משתאה, להנות מעושרו היחסי ולחוש רק מעט חוסר נוחות. י